השנה, ביום שישי, לפני ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה הגיעו שני קצינים צעירים לביתה של אימי.
קצינה חמודה מהצבא התקשרה ואמרה שהם רוצים לבוא, כך אמרה אימי.
היא ביקשה שאהיה שם איתה ואני משתדל לעשות את זה כל שנה במיוחד עם הצפירה.
הכל כבד.
המראות חוזרים.
הזכרונות קשים החוסר משווע.
אף אחד לא יודע למה נקבצו כל אותם אנשים מכל קצוות העולם למדינה כזו קטנה.
משהו הביא את אותם אודים עשנים, רובם כבויים חסרי משפחה וחסרי כל אל אותה ארץ קטנה
שהייתה אוכלת יושביה אז וגם כיום לא מטיבה עימם, ביחוד לא עם אותם ניצולים שחיים בקושי.
אבל ישנה סיבה, אני לא הבנתי אותה מעולם ולא נראה לי שיש מישהו שמבין.
שני הקצינים הצעירים שאלו שאלות על העבר, אימי הסבירה להם וסיפרה על דברים שקרו לה כילדה קטנה.
על אביה ואחיה שנרצחו ועל אימה שנשארה לבדה ומעולם לא רצתה להינשא שוב.
האלבומים יצאו מהארון ואז גם ההסברים.
כמה מילים לפני התמונות.
התמונות במצב קשה כי הם עברו הרבה "אירועים טראומטיים" במהלך עשרות השנים.
החל בשריפה, השחתה מכוונת, זריקה לפח האשפה ועוד ועוד.
התמונות מקוריות והן נסרקו למחשב שלי לפני כמה שנים כדי לשמר אותן.
תמונה משנת 1896 קרובות משפחה של סבתי מצד אימי - נרצחו בשואה
סבתי מצד אימי צילום משנת 1946 אחרי המלחמה בניסיון להשאיר מזכרת לעתיד.
אחיה של אימי שצולם בהיותו בן שנה וחצי אי שם בשנות ה-30 (בצידה האחורי של התמונה מצויינת השנה אבל היא לא קריאה)
הוא נרצח בשואה כשהיה ילד.
האח השני של אימי, הבכור בהיותו בן 4 לערך, גם זה צולם אי שם בשנות ה-30 של המאה הקודמת.
גם הוא נרצח בשואה.
אימי בצעדה של הצופים בעיר הולדתה לאחר המלחמה. ראשונה בצד שמאל.
זו התמונה היחידה שלה שנותרה אחרי המלחמה וגם היא במצב מאוד קשה.
בהתחשב שלפני יותר מ-70 שנה, תמונות היו מצרך נדיר, התמונה הזו מאוד נדירה בעיניי.
כל הבנות שבתמונה מאותו "שבט" צופים היו יתומות. אצל כולן האבות והאחים והדודים נרצחו ע"י הנאצים.
אימי מתארת את זה כ"מצעד היתומות".
שכנים של אימי. תמונה שצולמה כמה חודשים לפני המלחמה, רק הילדה האמצעית שרדה את השואה שני האחרים נרצחו ע"י הגרמנים.
סבתי מצד אימי וסבי יחד עם דודי (האח הבכור של אימי) שלא הכרתי אותם. התמונה צולמה באירוע כמה חודשים לפני שהם
נרצחו ע"י הגרמנים. זו התמונה היחידה שנשארה לאימי שבה מופיע אביה (סבי).
סבי וסבתי מצד אבי ודודתי שכולם הצליחו לשרוד את השואה.
הקצינים שתקו ורק הנהנו בראשם כשהתמונות עברו מיד ליד במין יראת כבוד כאילו נגעו במגילות הגנוזות מים המלח.
אני שראיתי את התמונות הרבה פעמים הסתכלתי על החבר'ה הצעירים.
הם פשוט ישבו שם בהלם שומעים את הסיפורים של אימי.
לא בכל בית יש סיפורים של ניצולי שואה.
כולנו רואים את הסיפורים המזעזעים בטלויזיה באותן 24 שעות, אבל לא לכל אחד בבית יש סיפור אמיתי.
והם באו לשמוע ולהתרשם.
אני בטוח שיקח להם זמן לעכל את מה שסיפרה להם אימי באותה שעה וחצי שהם שהו בביתה.
יקח זמן לנסות להבין או לחפש תשובות כי אין תשובות למה שקרה שם.
התמונות האלו נדירות ואולי הכי חשובות בעיניי באלבומים המשפחתיים.
לחשוב שבזכות אותם אנשים שנמצאים שם בתמונות אבל לא נמצאים ביננו, אני ואחיי וילדנו נולדנו.
בלעדיהם לא היה נשאר זכר למשפחה.
משפחה, כמה שכולם לוקחים את זה כדבר מובן מאליו.
משפחה שלרבים כל כך לא קיימת.
כמו שכתבתי פעם, תמיד קינאתי בחבריי לכיתה שהיו להם משפחות גדולות.
ולנו הייתה משפחה קטנטנה.
זוג הורים, 3 ילדים וסבתא מצד אימי. זהו.
"למה אין לנו דודים ודודות?" היינו שואלים תמיד בחגים.
כשגדלנו הבנו כבר מה קרה, בערך.
אבל השאלה של "למה" לא ירדה מעל הפרק מעולם.
ולמרות העץ שנגדע, המשפחה הקטנה שלנו הקימה שורשים בארץ.
כל אחד מאיתנו התחתן והביא ילדים, ענפים צעירים לאותו עץ חבוט ופגוע.
הענפים הצעירים התחזקו עם השנים והפכו לבסיס שעליו גדלים עוד ענפים
ועוד עלים רעננים.
לולא העליה לארץ כנראה שהכל היה נשאר שם בגולה חרוך ועשן ללא עתיד.
ואז כאילו באה רוח חזקה שנשפה על האודים והעירה אותם לתחיה כאילו והפיחה בהם נשמה
והעלתה אותם לארץ.
מה שיש לקחת מהיום הזה, שאסור שיקרה לנו או למישהו אחר אותו דבר, שוב.
כשיש מנהיגים בעולם שקוראים להשמיד את מדינת ישראל מעל כל במה
ובמיוחד מעל הבמה של עצרת האו"ם, כמו שעשה אחמדיניג'ד, נראה כאילו העולם מתעלם שוב.
מתעלם מרצונו של עם שרוצה לחיות בשקט.
ועל זה אסור לשתוק.
ראינו כבר מה קרה כשאומות החרישו והסבו את מבטן הצידה נותנים למרצחים רשות לבצע רצח עם.
אני מקווה שכל אחד ביום הזה חושב, זוכר ומנסה לתאר מה היה שם.
בכולנו זורם אותו הדם שזרם בכל אותם מיליוני נרצחים.
כל יום זיכרון לשואה ולגבורה, אימי בוכה על האובדן האישי אבל תמיד מסיימת עם אותו משפט מלא תקווה:
"למרות האבידות ניצחתי אותם (את הגרמנים). הקמתי בית ומשפחה בישראל וילדי וילדיהם ידאגו שדבר כזה לא
יקרה שוב".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
