היום כבר כמעט אין תחרויות של כשרונות צעירים, אולי כמעט ואין.
כולם רוצים להיות כוכב נולד או כוכב של איזו תוכנית ריאליטי.
כשהייתי ילד ניגנתי באקורדיון.
עד היום אני זוכר שירים ומנגן בהזדמנויות שונות.
כשהייתי בן 9 ההורים שלי לקחו אותי למבחן בקונסרבטוריון של הישוב שבו גדלתי.
הם רצו מאוד שאנגן בפסנתר, אני לא רציתי כלום.
הלכתי גם כדי לרצות וגם כדי לראות מה אני שווה, או מה אני יודע לעשות עם עצמי חוץ מלהיות תלמיד טוב...
אחרי כמה מבחנים על כלי נגינה שונים, פסנתר, כינור, גיטרה ואוקורדיון,
הוחלט כי הכלי המתאים לי ביותר הוא אקורדיון.
התחלתי ללמוד בקונסרבטוריון העירוני, הורי קנו לי אקורדיון חדש ויפה במזוודה חומה.
הם שילמו משכורת של חודשיים בשביל זה.
הייתי היחיד מבין כל 20 הילדים שלמדו אקורדיון, שהיה לו כלי כזה יקר בבית ויכולתי להתאמן.
זה נמשך 6 שנים, בערך עד גיל 15.
כמובן שהיו ויכוחים ונסיונות של ההורים להחזיר אותי לעמוד התווים של האקורדיון
להופיע שוב בשיעורים וחזרות ובסוף השנה לקונצרט החגיגי, כמו כל שנה.
אני הייתי בשלי ולא הסכמתי לחזור לשם.
כך נגמרה לה הקריירה שלי בתחום הנגינה, אולי העולם הפסיד נגן אקורדיון משובח
או הרוויח משהו אחר?
מנקודת מבטי כהורה, אני רואה הרבה דברים אחרת ממה שהיה אז.
ילדיי למדו בחוגים שונים, גם נגינה וגם דברים אחרים שעניינו אותם.
מעולם לא האצתי בילדיי ללמוד משהו שהם לא רצו, מלבד הלימודים בבית הספר כמובן.
בחוג החברים שלי יש כל מיני אנשים.
יש כאלו שדוחפים את הילדים שלהם לרקוד ריקודים סלוניים.
הם חושבים שזה מועיל לעתיד וכופים על הילדים להתאמן 2-3 שעות ביום כמעט כל יום
כדי להתמיד ולרקוד בצורה מושלמת.
יש אחרים שדוחפים את הילד ללמוד כלי נגינה.
רואים על הילד שזה לא מעניין אותו, ובמבט אחד אני יכול לראות את עצמי באותה הסיטואציה
אי שם באותם שנים שהכריחו אותי.
אחרים רואים כי ילדם נראה קצת "חלשלוש" ושולחים אותו ללמוד ג'ודו או קראטה
כדי שיוכל להרביץ אם מישהו יתגרה בו או ירביץ לו.
הם רק לא מבינים שילד חלשלוש חיצונית, לעיתים מתגלה כילד אמיץ וחזק מעבר למה שהעיניים רואות.
אולי הדבר המביך ביותר להורים זה להיות במקום שבו הילד מופיע מול קהל וקורה והוא מתבלבל...
המעמד הזה של להופיע מול אנשים הוא לא טריויאלי לכולם.
ההתרגשות גדולה, הפחד מכל העיניים הנשואות אליהם, יצחקו עליהם או לא?
איך הם יופיעו? לעיתים נראה כי הדם אוזל מפניהם מרוב חששות.
והכי חשוב, הם מסתכלים בקהל ומחפשים את ההורים.
אותם הורים שחייבים להיות שם כדי לחזק אותם במעמד כזה חשוב.
ראיתי הורים עם דמעה בקצה העין, וראיתי גם כאלו עם טישו שניגבו בכי.
בכי של גאווה על מה שהילד שלהם הציג כרגע בפני קהל גדול.
אבל היו כאלו שמחו דמעה בגלל פאדיחה שהילד עשה.
ואמרו אחד לשני "איזה בושה הוא עשה לנו"...
הגרועים ביותר הם אלו שלא מגיעים בכלל.
עיניי הילד תרים לשווא אחר ההורה שיוכל לתת לו את הביטחון הזה לפני ההופעה
ביטחון שכל ילד מצפה מהוריו להעניק לו בתוקף היותם הורים.
לראות מבט של ילד ולהבין שמאחורי המבט הזה מסתתר משפט שאומר "שוב הם איכזבו אותי ולא הגיעו".
לפעמים נראה כי התחרות בעצם היא בין ההורים.
למי יש ילד מוצלח יותר, איזה ילד יזכה להישגים גדולים יותר, מי יגיע רחוק יותר.
חלקם של ההורים מנסה לתת לילדים מה שהם לא קיבלו כשהם היו ילדים.
מין כפרה על כך שהם נשבעו לעשות הכל שלילד שלהם יהיה הכל, גם אם לא תמיד הוא צריך את זה.
מין שקט נפשי בשבילם כהורים.
ילדים הם לא בובות בחלון ראווה.
ילדים הם לא בובות על חוטים שצריכים מפעיל כדי להראות מה הם יודעים.
ילדים הם אנשים.
נכון שצריך לקחת אותם לחוגים כדי שלא יסעו לבד.
להראות להם את כל האופציות שקיימות ומתוך הספקטרום הזה של אפשרויות
לתת להם לבחור מה שהם רוצים, בחירה שתראה את היחודיות שלהם.
כל ילד רוצה להיות מיוחד, כמו שאנחנו המבוגרים רוצים להיות שונים ויחודיים.
כן להנחות וכן לכוון, לכן אנחנו שם בתפקיד ההורים.
ואולי הכי חשוב לתפישתי, להיות עם הילד בשביל הילד.
לא לכפות עליו להיות להטוטן וירטואוז בגיטרה חשמלית, כשהוא לא מסוגל אפילו להחזיק אותה.
לא לקחת לחוגים כי לנו ההורים לא הייתה אופציה כזו בילדותינו.
לתת לו חופש בחירה, עם מגבלות כמובן, ושהבחירה תהייה שלו.
כך כולם יצאו נשכרים.
ובכל הופעה של סוף שנה הדמעות שיזלגו שם מעיניי ההורים יהיו דמעות של אושר שמחה וגאווה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
