ביום כיפור בין לבין הסתכלנו קצת בתמונות.
קראנו גם עבודת שורשים שעשה הבן הגדול.
איך שהזמן משתנה.
הסתכלנו על הצד של אבי, על הגברים שם.
מהצד של אימי אין זכר לצערי.
ומהצד של אבי היו מעט תמונות וזכרונות של הנשים שם.
כמו בתחילת המאה הקודמת שנשים לא נחשבו וחבל. חסר תיעוד.
יש תמונה של סבא של אבי מ-1800 ומשהו.
תמונה מאוד דהויה ובצבע חום. שמנו אותה לפני הרבה שנים במין למינציה
כדי לשמור עליה מפגעי הזמן ולהקטין את החשיפה שלה לאוויר ולחות.
ניסינו לעשות לה ריטוש, אבל המחיר היה מוגזם ולא בטוח שהיה מוביל
לתוצאות רצויות. אז סרקנו אותה למחשב והיא נראית סבירה.
הסבא של אבי היה כורה במכרות.
עבודה קשה והוא נפטר בין פחות מ-50.
אבי סיפר לי עליו שהוא היה איש עבודה קשה.
כפות ידייו היו קשות, ידיים חזקות ופרצוף כעוס.
משכורת קטנה, בית קטן (לא בערבה וגם לא בערבות)
3 ילדים וזהו.
אכלו, שתו, ישנו, עבדו. לא ידעו שום דבר אחר חוץ מזה.
סבי מצד אבי היה ילד בן 11 במלחמת העולם הראשונה.
הוא עזר לפרנסת המשפחה ועבד בבית חולים ופינה שם אשפה.
אשפה של תחבושות הפצועים שהובאו משדות הקרב, ומי חשב אז על כפפות חד פעמיות
ופחים מיוחדים למזרקים משומשים וכו'.
באחד הפחים שסבי פינה היתה חתיכת דינמיט הוא שיחק איתה
והיא התפוצצה הוא איבד שתי אצבעות יד ימין בגלל זה.
בתחילת המאה הקודמת, המאה ה-20, חינוך לא היה בראש סדר העדיפויות.
סבי למד את מלאכת הנגרות כשוליה ובגיל 50, אחרי מלחמת העולם השניה,
קנה נגריה עם 30 פועלים.
הוא חי שם כמו מלך עם הרבה כבוד וכסף ובכל זאת בלי השכלה.
הייתה לו השכלה של החיים, הוא היה אוטודידקט (מה שעבר במשפחה שלנו כנראה בגנים)
סבי וסבתי עלו לארץ בני כמעט 80. ללא ידיעת השפה. מי חשב להשקיע בזקנים?
הוא היה הולך לקניות וחוזר הבייתה עם כל המצרכים שסבתי הייתה רושמת לו.
מדהים איך הוא הסתדר.
כששאלתי אותו איך הוא יודע מה לקנות, הוא היה מספר לי שרוב הדברים
יש עליהם תמונה או ציור, שפה בינלאומית. היו מקרים, לדבריו, שהוא פתח אריזה
וטעם...אם מצא חן בעיניו הוא לקח את המוצר, לא מצא חן בעיניו השאיר אותו על המדף...
סבי נפטר בן 90 כמעט ושנה אחריו גם סבתי נפטרה.
לפני שהוא נפטר הוא קרא לנו וביקש שהקבר שלו יהיה בצורת מיטה עם משענת ראש ושעל הקבר
יהיה כתוב שמו והמקצוע "נגר" שהוא היה גאה בו.
אבי רצה ללמוד אבל לא יכול היה.
בגלל בעיות שלא אכנס אליהם, לא יצא לו ללמוד לימודים גבוהים.
אבל ידי זהב היו לו. לא היה משהו שהוא לא ידע לתקן או לעשות.
הוא היה שחקן כדורגל בעיר שבה נולד והיה ספורטאי כמעט כל חייו.
אני זוכר שמשקלו היה 71 ק"ג במשך עשרות שנים.
הוא אכל נכון, לאט, בסבלנות.
הוא לא היה סבלני ולא מתפשר על לימודינו ועל הציונים.
הוא דרש תמיד להיות פרפקציוניסט, כמוהו (גם עבר בגנים).
כבן הבכור קיבלתי מכות, גם בשביל אחיי הצעירים יותר.
הוא לא חסך את שיבטו ממני...
"אתה צריך לשמש דוגמא" כעס עלי.
כילד התקנאתי בו בכל מה שידע לעשות ורציתי להיות כמוהו כשאגדל.
הוא אמר לי שאני אהיה יותר טוב ממנו. אני חייב ללמוד ולהשכיל.
להתגייס לצבא (כאילו שאז מישהו שאל אותי...אבל נהנתי מכל רגע בשירות שלי)
הוא היה גאה בנו מאוד.
כשחלה במחלת הכליות והיה מטופל בדיאליזה, ראיתי איך הוא נראה.
כמו נר שהולך ודועך, כך חייו כבו לאיטם.
הוא לא רצה לעשות השתלת כליה ואח"כ לא הסכים למרות שאחד מאיתנו, ילדיו,
יכול היה לתרום לו כליה.
בסוף ימיו כבר לא יכול היה אפילו להבריג בורג או לדפוק מסמר בקיר.
ואני מסתכל על ילדיי וכולי גאווה.
אני בטוח שהם גאים בי אבל אני יותר גאה בהם.
אני רואה, וזה אפשרי רק כשאתה הורה כי לא היו לי את ההרגשות האלו כשהם לא היו,
איך הם גדלים, משכילים, משחקים, עושים שיעורים, רבים ביניהם.
ילדים בריאים בהתנהגות, יודעים להבדיל בין טוב לבין רע, ממה שינקו בבית.
מעניין מה יהיה איתם כשיגדלו?
האם גם הם יכתבו בלוג ויזכירו אותי שם? 
הייתי רוצה לחיות לעד ולו בלבד שאזכה לראות לאן הם יגיעו בעתיד הרחוק.
אילן גדל בזכות השורשים שלו.
צבעו חזק והוא בריא בזכות הטיפול שהוא מקבל
צריך לטפח ולהשקות כדי שהפירות ממנו יהיו מתוקים וטעימים.
רעיון נפלא להכין עבודת שורשים ולא פחות מעניין לקרוא את זה אח"כ.
לפני שבועיים בערך פרסמתי פוסט שדיבר על תקליטים
היום ראיתי ב-YNET את הכתבה הבאה, למי שמתעניין אולי יש לו אוצר בבית...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
