בכל חג יש אצלי מין השמחה והעצב מעורבים.
שמחה כמו כולנו, לשבת ליד שולחן החג ולהיות בעצם ביחד.
מהות החג בעצם. להושיב את כולם מסביב לאותו שולחן ולהיות משפחה.
ואם אפשר לפטם את כולם באוכל ועוד אוכל אז למה שלא נאכל משהו?
כל חג מזכיר לי דברים שמעירים אותי לפעמים בחלומות הלילה.
המצפון הלא שקט שלי שלפעמים עובד שעות נוספות גם כשאני בחופש.
משהו קבוע שאני חולם עליו הוא מלחמות.
כל הזמן מלחמות ואני מאבד את הנשק האישי, וכל מי שהיה בצבא יודע
מה פירוש הדבר וכמה זה מפחיד כל ענין איבוד הנשק.
יריות, הפגזות, חטיפות, ריח רע של אבק שריפה.
הפירוש שלי לכל החלומות האלו, הוא המלחמה הפנימית שמתחוללת אצלי בפנים.
מלחמה בין דברים שמותר לגלות לדברים שהשתיקה יפה להם.
בין להיות אחד ולהראות אחר.
מלחמה תמידית על בקשת סליחה.
מלחמה בין לבקש סליחה לבין לא.
יש כאלו שלעולם לא אבקש מהם סליחה.
חלקם כי אינם קיימים כבר והם צריכים לבקש מכולנו סליחה על מה שרצו לעשות.
מאחרים אני לא מבקש סליחה כי הם עשו דברים שלא התכוונו להתחרט עליהם
ואולי החרטה היחידה בליבם היא "למה עשינו רק מעט רע?"
סליחה מ"המקום" כמו שנאמר, אני לא מבקש.
ולא משום היותי אחד מצדיקי עולם שמקיים את כל תרי"ג המצוות.
נהפוך הוא, יש הרבה מצוות ודברים של "לא תעשה" שאני עובר עליהם
בין במודע ובין שלא ומבין את זה אח"כ.
אז עם "אחד אלוהינו" אין לי בעיה. אני יודע שהוא תמיד סולח.
הוא יודע מי אני ומה המשמעות שלי כאן בחיים ואני מודה לו על כך
למרות שאני לא אדם דתי.
אז כאן הכל סגור וגמור.
בשבילי ל"כפר על עוונות" ולבקש סליחה ביום כיפור הוא רק מהמשפחה.
מהמשפחה שסובלת את כל הדברים בלי שהיא יודעת על כך אפילו.
משפחה שאני צריך לשקר לה כי אני הולך לפגוש פלוני
בעוד אני הולך לדאוג שאלמוני לא יפגוש את פלוני לעולם, אולי בעולם הבא.
משפחה שדואגת לי כל הזמן.
"אכלת, שתית, ישנת מספיק, אתה יכול לנהוג?"
אנחנו עושים כפרות בבית.
מנהג של פעם עוד מבית אבי, שבעצם סבתי הייתה עושה לנו ואני עושה היום למשפחה.
לא שוחטים עופות אלא עושים כפרות עם מטבעות של כסף שלאחר "הסיבוב" מעל הראש
נזרקים לפינת החדר ואחרי יום כיפור, הולכים לתרומה.
כשהבן הצעיר התחיל להבין, בערך, הוא היה בן 4.
עשיתי כפרות בערב יום כיפור והבן הצעיר היה קצת המום.
בברכה אומרים "זה התרנגול ילך למיטה ואתה תיכנס ותלך לחיים טובים ארוכים ולשלום"
כמובן שהשאלה הראשונה שהוא שאל אחרי היתה "איפה התרנגול..."
הסברתי לו שזה מנהג של פעם כשלכל אחד היה לול בחצר
והיום יותר נוח לעשות כפרות עם מטבעות כסף.
דעתו לא נחה, הוא ראה אותי עושה כפרות לעצמי ואחרי שסיימתי הוא קפץ עלי
וחיבק אותי חזק חזק ואמר: "אתה לא צריך לעשות גם כיפורים (כפרות)
אתה לא עושה לנו שום דבר רע אתה הכי טוב בעולם..."
החיבוק היה חיבוק חזק חזק של ילד קטן.
ילד שפיו וליבו שווים והוא הכי טהור בכוונות ובמילים שלו.
הורדתי את הבן מעלי והוא רץ לחבק גם את זוגתי.
"תגידי לאבא שהוא טוב ושאני אוהב אותו" הסתכל בעינייה של זוגתי.
הלכתי לחדר השינה והדמעות זלגו מעיניי.
לו הוא היה יודע שגם לול שלם של עופות לא יכפר על כל מה
שעשיתי במודע וברצון. ושלא ישתמע אחרת, אני לא מצטער.
כל מי שנענש כנראה הגיע לו בעליל.
אולי רק "אחד אלוהיו" יהיה מוכן לסלוח לו, אני לא.
שתהיה לכולנו גמר חתימה טובה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
