כמו שכתבתי בפרומו (פוסט אחד לפני) אני הולך לכתוב כמה דברים על עצמי.
לקח לי הרבה זמן להחליט על הפרסום אבל ההחלטה נפלה.
כדי להיכנס להרפתקאה של חיי נדרש לי יום להחליט, רק 24 שעות והייתי בפנים.
כדי לסיים אותה לוקח לי כמעט שנה...עם מחשבות רבות.
ככה זה כשאתה נקשר למשהו חשוב, מיוחד, עוצמתי ברמות שאפילו צניחה או כל ספורט אקסטרימי
אחר לא מזריקים לך אדרנלין בכמויות כאלו.
יש דברים שלא אוכל לספר לעולם.
דברים שאקח אותם איתי למקום שאנוח בו בפעם האחרונה.
אבל, לעת בחרותי, החלטתי לחשוף טיפה ממה שהרבה שנים אני קורא לה "שליחות קטלנית".
פעם, כשקראו לאנשים, הם הלכו.
לא חשבו פעמיים.
לא חשבו איזה בנפיט יוצא מזה.
כמה אני מרוויח? יש תנאים סוציאליים או לא?
מקבלים דמי אשל, רכב מהמדינה, הנחות בטיסות, חברות במועדוני יוקרה?
למה אני צריך לתת בלי לקבל כלום?
שווה לי בכלל?
מה התגמול בעד סיכון חיים? האם יש מחיר לחיי אדם?
איפה עובר הגבול הזה של לתת את עצמך או לתת מעצמך? ויש הבדל תהומי בין המילים.
הראשון הוא נתינה שלמה את הכל, בעוד השני הוא חלקי בלבד.
ללכת למקומות שאולי היית בהם פעם, אולי לא היית שם אף פעם.
מה שבטוח זה שיש לך סיכוי של 50% להיות שם בשנית...
וכשהולכים ל"שליחות קטלנית", על מה חושבים כשאתה רווק?
האם אלו אותן מחשבות כשאתה נשוי? עם ילדים או בלי?
בצעירותי חשבתי על הוריי ואחיי. אם יקרה לי משהו, ראיתי בעיניי רוחי הלוויה.
ראיתי את הוריי ואחיי עוטים שחורים, קרע בבגד, זקן של חודש.
מצבה, פרחים, קדיש. חברים שבאים לנחם את ההורים היושבים על הרצפה.
"כמה שהוא היה מוכשר, היה משכמו ומעלה, בחור כארז, מלח הארץ..."
אין ספור פעמים התסריט הזה עבר לי בראש.
אבל תמיד אחרי.
לעולם לא לפני ובטח שלא בזמן מעשה.
הייתי משחזר את הפעילות לעצמי בדרך מהמקום חזרה.
אח"כ בתחקירים הכל חזר אלי.
אחת המחשבות שהטרידה אותי הייתה, שאם יקרה לי משהו, לעולם לא ידעו מה באמת קרה.
גם לא יהיה פרסום מעבר למשפחה הקרובה. קצת מתסכל נכון?
עשית משהו ואתה רוצה שכולם ידעו, יזכרו, יעריכו. אבל לא ניתן לספר. ממש מבאס.
אחרי נישואיי והולדת ילדיי זה רק נהייה קשה יותר.
כל המחשבות המוזרות האלו שתיארתי למעלה נשארו, אבל התווספו מחשבות חדשות.
אם לא אגיע לבר המצווה של הבן, מי ינהג לחופשה המשפחתית, איך יחגגו ימי הולדת בלעדיי?
האם זוגתי תתחתן בשנית??? המחשבה הזו הטרידה אותי והייתה תקועה שם חזק מאוד.
עשיתי לי מנהג שאני לא מתקשר הבייתה לפני משהו. תמיד אחרי.
ביחוד בשנים שהילדים היו קטנים ולמשמע קולם המחשבות הפתאומיות איימו לטשטש את
המחשבה לפני המשימה שאליה אני אמור ללכת.
כל השנים ניסיתי לחשוב אילו תכונות נדרשות מאנשים שבשבילם המילה שליחות
היא לא מקצוע של שליחי פיצה או של חבילות באחת מחברות ההפצה המרובות על טוסטוסים.
הגעתי למספר תכונות.
מעט מהן אני רוצה לפרוט כאן, רק לשם הדוגמא.
קראתי להן "איזון בין תכונות מנוגדות".
לדוגמא, אישה מפתה אך לא מתפתה.
גבר חזק אבל לא אגרסיבי.
גבר עקשן אבל רגיש.
משמעת עצמית חזקה, פרצוף פוקר, ללכת בלי לשאול. לשאול רק את הפרטים הרלונטיים.
להיות מקצוען כי אחרת אין מה לדבר.
ואולי הדובדבן שבקצפת, במיוחד אם נשואים. להיות שחקן.
"לשחק" את הבעל הטוב אבל במובן החיובי של המילים מול דברים שחייבים להסתיר
כי אחרת תמיד יהיו שאלות "איפה היית" ודומות להן.
וכשיהיו שאלות כאלו גם בלי לספר כלום, תמיד צריכה להיות תשובה מוכנה ואמיתית
או אמיתית למחצה, לכן להיות שחקן...
אני יכול לתאר לעצמי שיהיו כאלו שיגידו שלהיות שחקן כזה, זה פותח פתח לבגידות ולשקרים.
זה חלק ממה שקראתי כאמור "איזון בין תכונות מנוגדות".
להיות אתה ולהיות עוד אחד. לדעת לא לערבב בין השניים.
לדעת לחיות חיים כפולים מכיוון שיש משימה, יש שליחות.
בלי כחל וסרק. לעשות את המייטב ולבצע על הדרך הטובה ביותר.
כחודש לפני שנפטר אבי, הוא היה מאושפז בבית חולים בגלל דלקת ריאות.
הייתי איתו באחד הלילות וסעדתי אותו. הוא לא יכול היה לישון ולמרות חולשתו רצה לעשן.
יצאנו למרפסת של החדר שבו הוא היה מאושפז.
השעה הייתה 4 לפנות בוקר.
סיפרתי לו על "מעללי" החל במלחמת לבנון ב-1982 ועד כמה חודשים לפני אותה שיחה.
הוא הסתכל עלי בעינייו הירוקות, הוא היה כחוש ועייף.
אבל אז הוא חייך אלי ופלט קללה ואמר לי "ידעתי. תמיד ידעתי אבל לא שאלתי אותך אף פעם".
אמרתי לו שאני לא יודע למה החלטתי לספר לו את זה עכשיו.
והוא ענה שכנראה שיש סיבה.
אני זוכר שהוא שאל אותי אם הרגתי פעם מישהו. עניתי לו שכן.
בכוונה או בטעות? שאל
בכוונה. עניתי.
"אבל אתה לא כזה" הסתכל עלי בפליאה.
אני רק חייכתי אליו ולא אמרתי כלום.
הוא ידע כל הזמן אבל לא אמר כלום. ידע בתחושות אבל לא רצה להגיד כלום.
כאחד שסבל בצעירותו, אולי שמח על ההזדמנות להראות למי שצריך שיש מי שיודע להעניש.
להעניש קשה. עם כל הכוח. ויחד עם הכוח להשאר שלו, לא להראות שכרגע קרה משהו.
את הסיבה למה סיפרתי הבנתי כחודש לאחר מכן.
הוא נפטר ואני הייתי רחוק מאוד מאוד מבית החולים.
בשנה האחרונה החלטתי שמספיק לי.
אני חושב שצריך לפעמים "לתלות את הנעליים" ותת לדור הצעיר המצויין שהצטרף לוותיקים להראות
שהוא לא פחות טוב. ואני יכול להגיד בגאווה שהם יותר טובים.
טובים בכל הרמות החל ברמות הטכנולוגיה ועד רמות של כושר גופני גבוה.
נחישות, דבקות במטרה ללא פשרות.
אם אני מסתכל לאחור (אני לא מסכם את חיי יש לי עוד מספיק לחיות לפי החשבון שלי)
אני לא מצטער על רגע אחד של מה שעשיתי למרות שאם יהיו רגעים כאלו פעם, אלה יהיו רגעים
שהפסדתי בגידול הילדים כמו חיוך ראשון או צעד ראשון.
ויחד עם זה אני יודע שאני עושה ועשיתי הכל כדי שלהם יהיו חיים שמחים וטובים (לא תמיד זה מצליח איך שאני רוצה)
ולעוד הרבה מאוד אנשים שלא מכירים אותי וסביר להניח שלא יכירו גם לעולם.
.....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
