כשהייתי ילד בן שנתיים בערך, היינו הולכים מהבית למרכז המסחרי בירוחם ברגל.
הדרך לא הייתה ארוכה ופנסי הרחוב היו משרים צל ארוך מאיתנו לרחוב ולמדרכה.
כילד קטן שלא הבין מה עושה משהו שחור שמתארך או מתכווץ וזז מסביבי, מאוד פחדתי מהצל של עצמי 
הפחד היה כל כך משתק עד שהייתי נעמד במקום ובוכה עם דמעות גדולות וארוכות ושולח ידיים
לאבא הכל יכול שלי שיציל אותי מהמפלצת הזו שנצמדה לרגליי והולכת איתי לכל מקום, למרות שאין
לה גוף מוחשי היא שחורה ומפחידה ומשנה את צורתה כל הזמן כאילו רוצה לבלוע אותי אל תוכה...
הוריי שהיו צוחקים מהפחד הזה, היו מרימים אותי על ידיים או על כתפיים ובלבד שלא אגע במפלצת השחורה שלי.
כשהייתי עולה על כתפיו של אבי, הייתי מסתכל למטה לראות שהצל לא מטפס עד למעלה.
הייתי רואה את הצל של אבי אבל ידעתי שכל עוד אני על כתפיו, אני בידיים טובות ומחייך מאוזן לאוזן, כאילו ניצחתי את המפלצת.
הבוקר מישהו שלח לי סרטון של ילדים המפחדים מהצל שלהם.
בשניות הראשונות כאילו חזרתי להיות בן שנתיים והרגשתי את אותו פחד, אבל כל כך צחקתי
שגם הפעם היו דמעות אבל הן היו דמעות של צחוק לא של בכי.
תהנו גם אתם 
