האסון שקרה בנפל בשבוע שעבר הזכיר לי הרבה מאוד מקרים ובמיוחד הזכיר לי למה לא רציתי לנסוע לשם.
לא לשם ולא לשום מקום אחר כמו הודו (מגעיל אותי), תאילנד דרום אמריקה או כל מקום כזה מרוחק.
הסתכנתי מספיק ויצאתי חי ממקומות ששמם נכתב בשפות זרות, למה לנסוע לשם?
אז נכון שזו "התפרקות" של אחרי שלוש שנים, או יותר, בצבא, כשאומרים לך כל בוקר מה לעשות והנה זו הזדמנות
לפרוק עול, לעשות מה שבא לך ואולי גם להסתכן כי לא חווית כזו חוויה או להיפך, מכיוון שחווית חוויה בסיכון,
אתה רוצה לבחור עכשיו את הסיכון שלך, בעצמך.
אני מסתכל על זה בשלוש זוגות עיניים. המטייל, ההורים והמדינה.
מבחינת המטייל, אין ספק שתחושת השחרור היא אדירה, מכיר את הסיפורים והחוויות מבנים ובנות של חברים.
עבדו קשה אחרי הצבא, שמו את הלימודים ב-HOLD ונסעו לכמה חודשים לקצוות עולם. אין יותר טוב מזה.
להיות עצמאי, לא לדפוק חשבון לאף אחד, רחוק מההורים הנודניקים שכל הזמן שואלים "מה יהיה עם הלימודים?"
"מתי תקום מוקדם או מתי לא תישן מאוחר?" "תעשה משהו עם עצמך הימים חולפים ואתה מתבטל..." ועוד ועוד.
אותם מטיילים בגילאים של אחרי צבא, בהזדמנות הראשונה שאין להם כסף, פונים להורים. כן לאותם הורים נודניקים
אבל הם היחידים שדואגים ותמיד ידאגו.
מנקודת מבט אישית, הבן שלי הקצין, כרגע בתפקיד של מ"פ, עם 30 חיילים בפלוגה, דואג לכולם מההשכמה
ועד כיבוי אורות. כשהוא מגיע הבייתה, הוא חייב את החיבוק של אמא ואת הצחוקים עם אבא, אנחנו שם תמיד.
כך תמיד ירגיש המטייל הצעיר כשיסע לו ברחבי העולם, יש על מי לסמוך וזה רק ההורים ואפילו חברת הביטוח
"הראל חילוץ 669" (איזה שם דפקו) לא יעזרו להם כמו ההורים.
עד השחרור המפקדים של אותם בחורים צעירים, אמרו להם מה לעשות ולא הייתה להם ברירה אלא לבצע את הפקודות.
מה יקרה אם הם יקשיבו גם להורים שלהם, לא בפקודה צבאית אלא בפקודה הורית, מדאגה, מאיכפתיות הורית, שכמוה
אין שום דבר שמשתווה לה בעולם?
אתם הדבר הכי יקר של ההורים, תעשו הכל לא להדאיג אותם. במדינה הזו יש מספיק מה לדאוג השכם והערב
אז קצת להוריד את ברומטר הדאגה אצל ההורים, לא יזיק.
ההורים, תמיד ידאגו וזאת בתוקף תפקידם כהורים וכאלו שרשום על דש בגדיהם "הורים במשרה מלאה".
"ילדים קטנים צרות קטנות, ילדים גדולים צרות גדולות" זה תמיד יהיה נכון.
כשאני לא רציתי לטוס למקומות כאלו בחופשות שלי בצבא, ההורים שלי שמחו מאוד. הם כל הזמן "שלחו" אותי
לטייל באירופה ובארה"ב. שלחו לא ע"י מתן כסף לכרטיס ושהייה, לא היה חסר לי כסף משלי מעולם, אלא כדי
שהם יהיו שקטים. "אתה יודע איך דאגנו לך מגיל קטן, אל תסע עכשיו למקומות כאלו עם מחלות ופרימיטיביים, לאבא
שלך יש לחץ דם גבוה, הוא לא צריך את זה, לא הספיקה לך מלחמת לבנון?"... 
(מעניין מה הם היו אומרים אם היו יודעים
באמת מה עשיתי בחיים) ועוד מיליון סיבות למה לא כדאי לי לטוס לאותם "מקומות פרימיטיביים".
לא אחת ליוויתי חברים עם הבן/בת לנתב"ג ולא הייתה פרידה אחת שלא שמעתי את המשפטים המנוגדים משני הצדדים.
"תתקשר כל פעם שתמצא חוט, גם אם זה לא חוט של טלפון" (סלולרי לא שמעתם?) "ותשלח מיילים ותמונות כל הזמן
שנרגיש כאילו אנחנו איתך בטיול, אתה יודע כמה אנחנו דואגים..."
והילדים מצידם, "אל תדאגו (בפעם ה-100000) נשמור על עצמנו, אם לא תשמעו מאיתנו זה בסדר, זה אומר שלא קרה כלום..."
בדיוק משפט שמתאים לרגעי הפרידה לכמה חודשים מאותו ילד שיצא מעזה, או היה במבצע בשטחים או כל דבר אחר.
והמדינה? המדינה לא חייבת לאף אחד כלום. זו דעתי.
אנשים צעירים כאלו הנוסעים אחרי הצבא, בוחרים ומתכננים בעצמם את הטיול, טראק או כל שם אחר.
הם חייבים לדאוג לביטוחים מתאימים שאם חלילה יקרה משהו אז יחידת החילוץ של הראל תבוא לחלץ אותם.
לפני כמה שנים, בראיון ברדיו, לאחר שבחור בשנות העשרים שלו הלך לאיבוד באחד הג'ונגלים של דרום אמריקה,
התלונן אביו באוזני המראיין ואמר לו:"למה המדינה לא מוציאה משלחת חיפוש? הבן שלי היה בצבא עשה דברים חשובים
למען המדינה..."מה הקשר? המדינה שלחה אותו? הוא יצא בשליחות עלומה או גלויה? מישהו הכריח אותו לעשות מעשה?
אם כל התשובות מסתכמות במילה "לא" אז אין למה לבוא בטענות למדינה.
המדינה יכולה ועושה. יש שגריר וקונסוליה בכל מקום כזה, יש מעקב אחרי האנשים וישראלים כמו ישראלים, מכירים אחד
את השני ודואגים להביא לידיעת הקונסול או השגריר מי נמצא איפה במקרה הצורך.
אבל אין שום אחריות למדינה.
לכל מי שמתכנן לנסוע, תקחו בחשבון את הכל, אל תשאירו משהו ליד המקרה, אל תהיו ישראלים ותגידו "יהיה בסדר".
יש מקומות מסוכנים ואם שרדתם את הפעילות בשטחים, כי הייתם תחת פקודות ומיגון אישי, או נהגתם ברכב של ההורים
המתוחזק הייטב, אל תתרשלו ותקלו ראש, הצרות באות דווקא מהדברים הקטנים, אלו של "יהיה בסדר".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
