יום הזיכרון בשבילי הוא יום קדוש.
אני לא אדם דתי ואין אצלי ימים קדושים יהודיים למרות שאני מכבד את כל אותם אנשים המקדשים ימים מסויימים בשנה.
ימים שבהם הם צמים או מתענים זכר לנפילת בית המקדש, או כל אירוע אחר.
יום הזיכרון קדוש בשבילי מכיוון שאיבדתי הרבה חברים שנהרגו במהלך השירות הצבאי, מילואים ופעילויות אחרות,
ולא אחת, כמעט והייתי בלשון עבר, משפחתי והוריי היו יכולים להפוך בנקל למשפחה שכולה.
בצעירותי נהגתי לנסוע מהצפון עד הדרום, לבקר משפחות של חברים ולפקוד את הקברים ביום הזה.
הקשר עם משפחות החברים נמשך כל השנה ולא רק ביום הזיכרון.
יום לפני ערב יום הזיכרון, אני כבר מרגיש את ה"קונכייה" שלי נסגרת.
אני מסתופף אל תוכה ונסגר כלפי חוץ.
בהגדה של פסח אומרים "כל המרבה לספר הרי זה משובח".
שנים רבות לא יכולתי לספר כלום, עד לפני כמה שנים שבהן החלטתי להוציא החוצה את הזוועות,
לספר למשפחה הקרובה, לחבר אחד קרוב ואפילו העזתי כמה פעמים לספר כאן מעט.
ערב יום הזיכרון 2014 מבחינתי יזכיר לי שני אירועים קשים.
אחד מהעבר ואחד מהשנים האחרונות.
האירוע הראשון מדבר על חלל צה"ל, ציון טייב ז"ל, ש"נהרג" במוצב החרמון במלחמת יום הכיפורים.
המשפחה טענה שנים רבות כי בנם נלקח בשבי ולא הוחזר בשום עסקת שבויים עם הסורים וזאת על סמך מחקרים
שהמשפחה עשתה וממצאים שהם קיבלו מחיילים אחרים שהיו בשבי הסורי.
צה"ל מנגד טען שהוא ביצע זיהוי וודאי וכי החייל נפל בקרב והובא לקבורה בחלקה הצבאית בהר הרצל.
המשפחה ניהלה שנים רבות מאבקים משפטיים בניסיון לקבל תשובות על מה שקרה לציון, ולטענתה לא קיבלה מאומה.
המדינה טענה בכל ההליכים המשפטיים כי הזיהוי וודאי וכל ערכאה משפטית, גיבתה את המדינה וצה"ל.
לפני כשלושה חודשים עלה העניין שוב לבג"ץ והמשפחה ביקשה לפתוח את הקבר, לבצע בדיקת DNA
ולהשוות את התוצאות לבני המשפחה. בג"ץ דחה שוב את הבקשה.
ביום שישי האחרון, 2 במאי, המשפחה פעלה על דעת עצמה ופתחה את קבר בנה בהר הרצל.
למקום הובאו שני פתולוגים אמריקאים מטעם המשפחה, בקבר שנחפר לעומק גדול מהרגיל לא נמצא דבר,
אפילו לא ארון, הקבר נמצא ריק לחלוטין.
ההודעה הלקונית שפורסמה אמרה כי "משרד הביטחון נדרש בתכיפות לעניין ומתקיים תחקיר לבירור נסיבות האירוע".
אני לא יודע למה צה"ל עשה מעשה כזה, אם החייל היה נעדר היה צריך להגיד את זה למשפחה ולא לטייח.
איך אפשר לגרום כזה עוול למשפחה שפקדה את הקבר במשך 40 שנה ברגשות מעורבים ולא חד משמעיים
ביודעם שמשהו כאן לא בסדר. איך המדינה נתנה יד לעניין, אני לא בטוח שאף אחד מהפרקליטות בכל השנים האלו
לא ידע שאין שם חייל בארון הריק.
בשעה כזו אני מתבייש. מתבייש על זה שמעוללים מעשה כזה למשפחה שכולה. הרי יש נעדרים לאורך השנים
ודוגמא אחת מפורסמת היא נעדי הטנק מהקרב בסולטן יעקב (מלחמת שלום הגליל) חיילי המילואים זכריה באומל, יהודה כץ וצבי פלדמן.
החיילים האלו נעדרים מאז 1982 וטרם נמצאו או התקבלו ידיעות כלשהן באשר למקום הימצאותם או קבורתם.
אני לא בטוח שאין עוד מקרים כאלו שהצבא מוסר נתונים שגויים. (קישור לידיעה מגלי צה"ל)
במקרה השני, לא הצלחתי לרדת לסוף דעתם של האנשים.
בישוב כוכב יאיר מתגוררים הרבה משפחות של כוחות הביטחון, צה"ל, מוסד ושב"כ.
הרבה שנים שמתרחש בישוב עיוות ערכי בנושא יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות הביטחון.
ישוב כזה שיש בו הרבה משפחות נופלים מכל זרועות הביטחון, מבחינתי, צריך להראות סולידריות אישית, ערכית
וחברות לנשק לאורך כל השנה ובטח ביום כזה. בטקס בערב יום הזיכרון, מוזכרים שמותיהם ומוצגים תמונות של הנופלים
אבל רק מקרב חיילי צה"ל. לא מוזכרים שמותיהם של אנשי השב"כ והמוסד כלל.
בתחילה חשבתי כי אסור להזכיר את האנשים האלו דוגמת סא"ל עמנואל מורנו שנפל בלבנון השנייה וחל איסור פרסום
תמונתו בכל אמצעי תקשורת. אבל לא זה המקרה כאן.
הורים שכולים בכוכב יאיר לא מסכימים שיקריאו את שמותיהם של אנשי המוסד והשב"כ
שנפלו במילוי תפקידם באותו הטקס, וכשזה קרה פעם אחת, הורים שכולים קמו ועזבו את הטקס
בעוד אחרים החרימו אותו לחלוטין.
האפליה הזו בין דם לדם הזויה, לא ברורה ופוגעת במשפחות השכולות מבחינתי.
הטקס הופך להיות טקס פרטי במקום טקס ממלכתי, כמו שהוא אמור להיות.
לא מצאתי שום הסבר על האפליה המטרידה והמיותרת הזו. (קישור לידיעה מערוץ 2)
אחה"צ של ערב יום הזיכרון, ההרגשה שלי הופכת לכבדה יותר ויותר.
הזכרונות מכל השנים לא מפסיקים לעלות, בערב הזה ומחר, יותר מבכל יום במהלך השנה.
אני מברך על כך שנשארתי בחיים וחזרתי שלם בגופי מכל המקומות שבהם הייתי.
אני כואב את אותם חברים שלא הספיקו ללמוד, להקים משפחה ולעשות טיולים בחו"ל.
כואב את אותם חברים שלא זכו לראות את ילדיהם גדלים והופכים לאנשים.
כואב את המשפחות השכולות שנתנו את היקר להם ונשארו עם חור ענקי בלב.
חור ענקי, אובדן אדיר ותמונה לא מזדקנת בתוך מסגרת שחורה.
משחקי ילדים
ילדים עם שמות כמו יואב או רונן
גדלים להיות ילדים כמו סמ"פ או מ"פ.
ילדים עם שמות כמו אילן או ארנון
משחקים במשחק שנקרא "כוננות".
חברים לבנות כמו מיכל או יעל
רצים בתוך התעלות שבתל.
רצים ורצים ונופלים כמו סביבון
בחול, בבוץ או בתוך מודעה.
לא הספיקו לשכב עם ענת או עירית
חבל, לא?
חבל שאין משחקים אחרים,
שאפשר להפסיק ולשבור ת'כלים
מחפשים בדחיפות משחקים אחרים
לילדים בני 20.
(נמצא כתוב על קיר אי שם ברמת הגולן 1983)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
