קראתי היום את הכתבה הזו ב-YNET.
אני יכול להגיד שהתרשמתי אבל לא לגמרי.
הכתבה מדברת על האם הילדים של פעם היו יותר מחונכים?
אני לא יודע אם כל הילדים של פעם היו יותר מחונכים מהיום, כי עדיין
היו אז רבים פושעים ועבריינים, חסרי השכלה, אולי לא מתוחכמים כמו היום אלא סתם גנבים קטנים.
אם כולם היו מחונכים יותר בעבר כנראה ששיעור הפשיעה לא היה גבוה.
"...והנה, מבלי להתבלבל, אנו מתעלמים מחלקים אחרים שהיו אף הם חלק מאותה תמונה של אז,
נכון שהילדים היו צייתניים יותר, אלא שלא פעם זה היה מהול בפחד, יראה, חשש.
האם אנחנו היינו מוכנים שהילדים שלנו יפחדו מאיתנו?
נכון שילדים התלוננו פחות, אבל הם גם חיו בתחושה שמקצצים את כנפיהם,
שמאלצים אותם לוותר על חלקים משמעותיים מעצמם, שאין מקום לדיון ולחשיבה אחרת.
האם היינו רוצים שהילדים שלנו יוותרו על החופש להיות מי שהם, להביע, להתווכח, לפתח דעה עצמאית?
נכון שאבא היה אוטוריטה - אבל מה הייתה מהות הקשר איתו? עד כמה אפשר היה לשתף אותו,
לחוות איתו חוויות של יום יום, להשתטות איתו, להתלבט איתו? האם כזה קשר היינו רוצים עם הילדים שלנו?"
זה ציטוט מהכתבה, על העבר.
אני יודע על עצמי שפחדתי מאבי, פחדתי מהכעס שלו עלי ומידו האימתנית. ידעתי שאני צריך
ללמוד ולהיות ילד טוב, לעזור בבית, לעשות שיעורים ולכבד את המבוגרים וגם לא לקחת מהשולחן כשיש אורחים
ראשון או בלי רשות...
פעם קראו לזה פחד, אוקיי. אבל אף אחד לא קיצץ לי את הכנפיים, תמיד היה מקום לדיון, קיבלתי לא מעט
חוגים והייתה לי דעה עצמאית וההורים גם דאגו לפתח אותה ולהעשיר אותה.
אני מצטער אבל אף אחד לא המציא כלום, הדברים תמיד היו קיימים.
החופש היה שלי, חופש לבחור חוגים, לבחור אם ללכת לצופים או לשומר הצעיר, חופש לשחק
וחופש לקרוא, אף אחד לא כפה עלי כלום כמובן הכל בתחום הסביר והנורמלי.
"...גם ההורות עברה מהפך.
אם פעם הורים גידלו ילדים כחלק מהחיים, לא נתנו להם לנהל אותם, לא חוו אשמה על בסיס קבוע,
ולא הרגישו הורים רעים יותר מדי, הרי שהיום הילד הוא במרכז וסביבו אנו בונים את חיינו.
ההורים שלנו עסקו בהישרדות - תהיה ילד טוב, תלמד מקצוע ראוי, תתחתן,
תפרנס, תגדל ילדים - ואילו אנחנו עסוקים במצויינות. כי איך אפשר לשרוד אחרת בעולם הזה?
וכך אנו משקיעים הרבה יותר בחוגי העשרה, שיעורים פרטיים, מתזכרים, דוחפים, מסיעים, משלמים.
נותנים את הלב והנשמה, מוכנים להוריד עבורם את הירח, ולא פעם שוכחים לגמרי את עצמנו.
אנחנו רוצים להיות הכי קרובים אליהם, להיות החברים שלהם. משהו שההורים שלנו אפילו לא חלמו עליו.
פוחדים לאבד את האהבה של הילדים ועל הדרך מאבדים את הסמכותיות - ולא שאנחנו לא רואים את הקשר.
קשה לנו עם הדעתנות של הילדים שלנו, עם הצורך שלהם להתווכח ולנהל משא ומתן על כל דבר אפשרי,
ואנו מתגעגעים לילד הצייתן והמחונך של פעם. אלא שבאותו רגע ממש אנחנו גם מתפעלים מהילד הדעתן הזה.
זה שלא מקבל כלום כתורה מסיני ויש לו קושיות, שהוא לא פראייר, שאף אחד לא יכול לסובב אותו
על האצבע - זה שיסתדר בחיים! והיום זה בהחלט אתגר להסתדר בחיים."
והציטוט השני הוא על ההווה.
לא פעם טענתי ואני מיישם את זה בחיים במשפחה, שהילד הוא לא מרכז העולם. הוא חלק מהמשפחה
חלק מההוויה של כולנו כמשפחה. אני לא סוגד לילדים שלי ואני לא רוצה שמישהו מהם יסגוד לי.
יש שיוויון, יש חובות ויש זכויות. אני לא רוצה להיות החבר שלהם ואני לא ובכל זאת הם באים להתייעץ איתי
על המון דברים החל בקטנים וכלה בגדולים.
אין רע בללמוד הישרדות, או עמידה על שלך, היום אתמול ומחר. זה משהו שכל אחד זקוק לו והוא קיים משחר
ההיסטוריה האנושית כשאנשים השתמשו באבנים לצוד חיות.
להתחנך למצויינות? אני בעד, אבל לא עם כל הדחיפה של ההורים לתוכניות ריאליטי או להיות כוכבים של פרסומות.
זה לא חינוך למצויינות. מצויינות רוכשים בבית יחד עם כבוד לזולת, שמירת חוק, השכלה וחינוך.
מי שמאבד את הסמכות שלו כהורה הוא זה שלא הייתה לו סמכות מההתחלה.
אפשר להתנהג כמו פעם, להכות ולהפחיד את הילד, אבל אפשר לעשות גם אחרת.
כשילד מבין הוא מפנים, ילד פחדן נשאר פחדן בלי להבין למה, או אולי להבין אבל מתוך פחד.
אם אני אעשה משהו לא נכון אקבל מכות וזה יכאב. משוואה פשוטה מאוד ל-"לא לעשות, לא להענש ולא יכאב".
אין לי בעיה עם הדעתנות של הילדים שלי ואני רואה את זה גם אצל החברים סביבי, אצל רובם לפחות.
יש עידוד לדעתנות ולמציאת פתרונות מחוץ לקופסא, אבל כהורה אני לא מרגיש נחות ואני לא נותן לילד להרגיש כך.
להיות שותף לילד במציאת פתרונות, זה משהו יום יומי.
עם אבי היה לי יותר קשה בעניין הזה כי ההשכלה שלו לא הייתה מספיקה כדי שיוכל לעזור לי להתמודד
עם שאלות קשות, את זה עשיתי יותר עם אימי, אבל לא הייתה פעם אחת שלא התייעצתי איתו בהרבה נושאים
שהניסיון שלו בחיים הכריע. נכון שלא קיבלתי את הכל אבל כל פעם זה נתן לי לראות עוד נקודת מבט
אחת לפחות, ממה שראיתי קודם.
אז למה כלא?
כולם מדברים בימים האחרונים על שחרור הרווחים הכלואים של טבע שהכניסו 2 מיליארד שקלים
לקופת המדינה ועל הרווחים הכלואים של צ'קפוינט שהכניסו עוד חצי מיליארד שקלים לקופה הדלה,
אבל אך אחד לא מדבר על שחרורים אחרים מהכלא, הכלא של החיים.
שחרור נשים עגונות, שחרור עובדי הקבלן, שחרור ילדים מוכים, שחרור נשים מוכות.
כנראה שרק כסף מדבר כאן...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
