כל בוקר כשאני מסתכל במראה, אני רואה שני דגים.
דג אחד, דג זהב חמוד כזה ששוחה לו באקווריום עגול
עם חול צבעוני בתחתית, בועות העולות מעלה מעלה, עיניים גדולות
סקרניות המחפשות לראות משהו דרך אותה זכוכית קעורה.
פתאום המים גועשים בשצף קצף ובמראה מתחלף דג הזהב בכריש אימתני.
שיניים חדות, קשקשים קשים וסנפיר גב מאיים.
אף אחד לא היה שם במים, כולם ברחו כי ידעו שהכריש הולך להגיע.
השאירו את השטח נקי, או הכריש עבר שם והשאיר את השטח נקי,
תלוי בנקודת המבט שלך.
כשהייתי ילד, הלכנו לסרט שנקרא "גודזילה".
ידעתי שזה סרט על מפלצת אבל הסקרנות...
מתוך הים עולה גודזילה גדולה, מפלצת בדמות הדינוזאורים של פעם
ומשמידה את עיר החוף, הורגת אנשים ומחריבה כל דבר שהיא רואה.
לא יכולתי לראות את הסרט, מאוד פחדתי.
הפחד הזה רדף אחרי במיוחד כשהלכנו לים.
ישבנו באוהל עם ההורים או על החוף מתחת לשמשייה, תמיד בדמיון
ראיתי את המים גועשים והגודזילה יוצאת משם אלינו, ואין לנו לאן לברוח
כי היא תמיד מצליחה לתפוס את כל האנשים ולהרוג אותם...
עד היום אני לא חסיד של כל סרטי האימה שבהם חותכים אנשים במסורים
או עורפים ראשים. אני בסדר עם סדרות מתח ושוטרים וגנבים, אבל לא אוהב לראות
סרטי מפלצות, כרישים וכל מה שבאמצע.
זה פשוט מפחיד אותי.
אז מה קרה לכריש ההוא במראה?
הכריש המתבונן מולי במראה כל בוקר בעת הגילוח, הוא חלק אחר בחיי.
החלק שבו אני המפחיד את האחרים, הדואג שלא יעשו רע לאחרים, הכריש
שלא פוחד מאף אחד כי הוא אחד הטורפים המסוכנים שיש.
כאותו כריש המכיר את מרחבי הים כך אני מכיר מרחבים אחרים בעולם.
הכריש מריח את הדם ושוחה לעבר טרפו.
אני מנתח את העניין במהירות ומגיע למקום שבו הטרף שלי חדל להתקיים כשאני
"מכריז" על נוכחותי במקום.
בדיוק כמו שאומר וולטר וויט לאישתו בסדרת המופת "Breaking Bad":
אני לא בסכנה, אני הסכנה, אל תחשבי שאני האדם הפותח את הדלת ונורה,
אני האדם היורה בהוא שפותח את הדלת..."
הטרף באותו הרגע מזכיר לי את עצמי, כילד, המפחד שאותה הגודזילה
תצא אליו מהים ותהרוג אותו.
לא, אין לי פיצול אישיות, אני לא סכיזופרני ואין לי קטע עם ג'ייקל ומיסטר הייד.
אני חושב שבכולנו יש את דג הזהב ואת הכריש.
כהורים אנחנו נתנהג כמו כרישים להגן על ילדנו ועל המשפחה ועל האינטרסים החיוניים לנו,
אבל נדע גם להיות דג זהב שקט המתנהג למופת בנושאים אחרים, אפילו נדע
למלא את פינו במים כשצריך.
אני לא מחליט איזה דג אני היום בכל בוקר מול המראה.
אני חי עם שני דגים בתוכי, כל יום, כל היום כל החיים.
אולי החוכמה היא לדעת איזו תחפושת לשים באותו הרגע שאתה זקוק לה.
האם להיות באותו הרגע שקט או להיות טורף אימתני?
לחלק מאיתנו זה מצליח לחלק אחר לא, הנסיבות חשובות אבל אנחנו קובעים בסופו
של דבר מי נהיה.
מה אתם רואים כשאתם מתבוננים במראה בבוקר?
(אני בן מזל דגים וזה נכתב ברגע של מחשבה על עבודה שאני עושה)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
