הייתי בכיתה ג' למחנכת קראו יהודית או כמו שאנחנו קראנו לה "יודית".
אהבתי את יודית כמו כל הילדים כי היא השקיעה בנו.
יודית הייתה מורה חיילת, סיימה יב' רק שנה קודם, אבל הייתה לה גישה לילדים.
בבוקר אחד היא לא הגיעה לכיתה וקיבלנו מורה מחליפה והרבה שעות של כדורגל בחוץ.
זו לא המצאה של היום זה ככה כבר מספיק שנים, אין מורה מחליפה, נותנים לילדים לשחק בכדורגל...
אחרי יומיים שיודית לא הגיעה לכיתה, הלכתי למזכירות בית הספר.
איפה המורה יודית? למה היא לא באה ללמד? שאלתי את המזכירה הנבוכה ומעט המומה.
"יהודית חולה היא תגיע עוד כמה ימים" ענתה המזכירה בהדגישה את "יהודית" ולא יודית.
אני רוצה ללכת לבקר אותה. אמרתי
המזכירה כחכחה בגרונה ואמרה לי ללכת לכיתה.
אני רוצה את הכתובת שלה אני רוצה ללכת ולראות אותה. התעקשתי
המנהלת יצאה מחדרה לבדוק מי שם מתווכח עם המזכירה וגם היא ניסתה
לומר לי בעברית פשוטה "יהיה בסדר לך מכאן".
אני לא הולך עד שאני לא מקבל את הכתובת שלה. אמרתי למנהלת.
סיטואציה כזו של ילד בכיתה ג' הן לא ראו כנראה.
בסוף קיבלתי את הכתובת על חתיכת נייר.
בהפסקה ביקשתי מכל הילדים לכתוב לה ברכה ולתת לי כי אני הולך לבקר אותה.
כל הילדים הוציאו דפים מהמחברת וכתבו לה ברכות עם הקדשה וציורים.
רק בערב כשהוריי הגיעו הבייתה סיפרתי להם על המקרה וביקשתי מאימי שתבוא איתי לבקר את המורה.
ההורים שלי שאלו אותי מה קרה למורה וסיפרתי שהבנתי שהיא חולה ואני אוהב אותה ורוצה
לדעת מה שלומה ומתי היא תחזור.
הייתי ילד עקשן שלא מוותר, אימי החליפה בגדים והלכנו לבקר את המורה יודית.
דפקנו על דלתה, קול חלש אמר "רגע" ושמענו דשדוש של נעלים הולך לכיוון הדלת.
"מי שם?" שאלה יודית
אימי אמרה את שמה ושאני איתה ובאנו לבקר אותה.
הדלת נפתחה, יודית הייתה בטרנינג אדום שערה הארוך אסוף בקוקו ושמיכה עטפה אותה.
"איזו הפתעה, מה שלומך?" שאלה יודית והורתה לנו להכנס.
אני וכל הכיתה מתגעגעים אלייך מתי את חוזרת ללמד אותנו? שאלתי
היא לא חיבקה אותי רק נגעה לי בלחי וראיתי את הנצנוץ בעינייה.
הגשתי לה את כל הדפים מהילדים עם הברכות והציורים וראיתי שהיא מתרגשת.
ישבנו שם אולי 10 דקות עד שהיא אמרה שהיא מצטערת כואב לה הגרון והיא לא יכולה לדבר
וגם לא רוצה להדביק אותנו, היא ביקשה למסור תודה לכל הילדים בכיתה על הברכות.
הלכנו משם וחייכתי כל הדרך הבייתה כי ראיתי אותה אבל גם הייתי עצוב כי היא נראתה מאוד חולה.
המקרה הזה שבא לי באופן טבעי לא היה היחיד.
אבל כמו שכולנו יודעים, עם השנים התמימות נעלמת ותמיד נראה שיש אינטרס כלשהוא.
כחייל, התקשרתי לחיילים שחלו לשאול שלומם, או היו מקרים מסויימים במשפחה, לדעת איך אפשר לעזור.
כמפקד, הקפדתי להתקשר כל יום לכל חייל שחלה והיה בבית על אחת כמה וכמה אם היו לו גימלים
ושכב במרפאה בבסיס, הייתי מוצא את 5 דקות הזמן לבקר אותו גם על חשבון השינה שלי.
כשהתחלתי לעבוד, זה כבר נראה היה אחרת.
לא הייתה פעם אחת שהמנהלים שלי, שהתחלפו לא מעט, היו חולים ולא התקשרתי לשאול מה נשמע.
כמובן שאם אחד העובדים שלי חולה אני מקפיד על אותו הדבר ואם זה מישהו שגר בסביבה
אני גם הולך לבקר אותו.
גם באירועים מצערים של הלוויות, אני לא נפקד ובטח באירועים של שמחות.
חברים לעבודה, במיוחד אלו שעובדים איתך ולא כפיפים, לא תמיד רואים בעין יפה
שאתה מתקשר למנהל שלך לשאול אותו איך הוא מרגיש.
פעם חשבתי שזה נובע מצרות עין, אולי יש כאלו באמת שאומרים שהם לא חשבו על זה
או איזה כייף שהמנהל חולה כך שהעכברים יכולים לשמוח כשהחתול לא נמצא...
עם השנים הבנתי שלרוב זה מגיע מחוסר מודעות, חוסר איכפתיות ו"זו לא בעיה שלי".
אני לא יכול להבין איך אפשר לעבוד עם קולגה או מנהל ולא לבדוק מה שלומו ואם הוא צריך משהו
כשהוא נמצא במחלה, צרה או סתם בעיה אחרת.
לעבוד עם אנשים או לנהל אנשים לא לומדים בשום מקום.
נכון שיש כל מיני קורסי ניהול ולמידה על איך מתנהגים עם עובדים, אבל אם זה לא בא מבפנים
אין סיכוי שזה יהיה באמת מוצלח.
להוביל ולהנהיג זו תכונה מולדת, זו לא תכונה נרכשת.
תכונה שכזו יכולה להתעצם ולהתעבות עם לימוד והעשרה אבל לעולם זה לא יבוא
כתחליף למשהו שאתה מביא מעצמך ומהבית.
למדתי על הדאגה לאחר לראשונה מהוריי שהיו הולכים לכל חבר בעבודה שהיה חולה,
היו מבקרים בבית חולים, דואגים להביא את תלוש המשכורת לביתו של אותו חולה
וכמובן היו משתתפים בכל השמחות שהם הוזמנו אליהם.
איך אתם מתנהגים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
