תמיד ידעתי שיש לי מקום לחזור אליו.
כשסיימתי את יום הלימודים רצתי הבייתה, לא היה אז מחשב כמובן.
ידעתי שאני חוזר הבייתה לבית שלי. למקום שהכי טוב לי בו.
כך היה כשהייתי חייל.
גם אם הייתה לי אפשרות להיות 3-4 שעות בבית, על הדרך הייתי נכנס.
הריח, החמימות, האהבה, האוכל החיבוק.
לא היה חשוב אם המדים מטונפים מזיעה או מאבק.
הייתי מגיע עם נעליים צבאיות מלאות בבוץ, אבי היה מייבש אותם מול התנור
ובמברג קטן היה עובר בין החריצים בסוליה, מצחצח אותן והן היו נראות חדשות.
הבית היה בשבילי אוזן קשבת.
בילדותי אבי היה אדם קשה, עם השנים למדתי לנצל את ניסיונו בחיים וישבנו על דברים
שרציתי ללבן ולשמוע את דעותיו.
הוא היה בעל דעות שמרניות אני יותר ליברל אבל תמיד רציתי לשמוע מה הוא אומר
ומה היה עושה במקרים או מצבים שונים.
עם אימי היו שיחות על חברות, עניינים כספיים וכמובן אוכל והרבה אהבה.
כשאבי נפטר כל העניין פסק.
לא היו כבר שיחות נפש, פוליטיקה, ענייני עבודה, מכוניות וכדורגל.
על כדורגל הוא היה מדבר אני הייתי כאילו מקשיב זה ממש לא עניין אותי.
פתאום היה לי חוסר, חור גדול.
הייתי מגיע לבית הוריי והמקום על הספה, מקום קבוע בפינה השמאלית היה ריק.
אבל ידעתי שאימי נמצאת והשיחות עברו להיות שיחות איתה.
למרות שהיו נושאים שהיא ל בקיאה בהם, הרגשתי שיש לי תמיד לאן לבוא.
גם אם זה היה סתם לאכול ממליגה או לקבל את התחזית שלי לחודש הקרוב בפתיחת קלפים
.
כל פעם שאני מגיע לבית הוריי אני מרגיש כאילו אני חוזר לילדות.
הריחות נשארו אותו דבר, אפילו הבושם של אימי לא התחלף בעשרות השנים האחרונות.
מה שמצער אותי זה לדעת שפעם זה עלול להגמר...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
