השבוע חיפש אותי צביקה.
צביקה ואני נפגשנו שוב אחרי הרבה שנים באותו מקום עבודה.
הוא חיפש אותי כמה ימים ולא הספקתי לחזור אליו.
"תגיד, צריך לחבר אותך למזכירה? אתה צריך מרכזנית? למה אתה לא עונה?"
אחרי שדיברנו וסידרנו מה שהיה על ענייני עבודה, שאלתי אותו אם הוא זוכר את השיחה ההיא...
"בטח שזוכר איך אפשר לא?" אמר צביקה.
הפוסט הזה נכתב בהשראת הזיכרון הרחוק ההוא.
"כולם לבוא מהר יש מצ"א " רץ אחד החיילים בין כל הטנקים בחניון. (מצ"א - מרכזיה צבאית אזורית)
על גבעה, התפרשו בשורה ארבעה רכבים עם אנטנות ומקמו את עצמם במרחק של כ-50 מ' אחד מהשני.
חיילי הקשר שיצאו מהרכבים, פרסו את הכבלים והרימו את האנטנות המרובעות על עמודים גבוהים.
חיילי המפקדה עזרו בהנחת השולחנות ופריסת קווי ה-ח10 (אותם חוטים שחורים כפולי גידים המשמשים לחיבור
טלפונים צה"ליים כאלו שיש בהם מחולל שמסובבים ביד עד קבלת קו וחיבור למרכזיה הצבאית או למכשיר מקביל)
הכל היה מוכן.
"להסתדר לפי מחלקות" צעק איזה מפקד שם.
הסתדרנו לפי מחלקות.
זה היה שמונה בבוקר.
במהלך הלילה הקודם ישנו שעה, שעה ב-30 שעות כמעט.
התקבלו התרעות על "ציידי טנקים" סורים והיינו צריכים להשאר ערניים כיוון שהמודיעין
העביר פקודה שחיילי קומנדו סוריים נמצאים בקרבת מקום.
האדרנלין זרם בכולנו והשכיח מעט את העייפות.
כוננות עם שחר העירה את כל חניון הטנקים חצי שעה לפני הזריחה.
זה הזמן הכי בעייתי, גם בתנ"ך האשמורת השלישית הייתה הזמן הכי מתאים לתקיפה.
הקריאה כי מצ"א נמצאים בתוך לבנון, על אחת הגבעות השולטות על עין זחלתא, השכיחה את העייפות של כולנו.
אמצע יוני 1982, מכשירים סלולריים לא היו אפילו בדימיון, בטח לא שלנו.
די היה בהפתעה שניתן להתקשר דרך מכשיר כזה פשוט עם חוטים פרימיטיביים דרך אנטנות, למרכזיה בצפון הארץ.
התורים היו ארוכים. לכל אחד הוקצבה שיחה אחת למספר טלפון אחד ושלוש דקות אורכה.
מבחוץ זה היה נראה הזוי.
עשרות חיילים עומדים בארבעה טורים עקומים, כולם עם נשקים עליהם, שכפצים ואפודים
ארבעה טנקים מסביב בכוננות, שניים מהם מכוונים את מקלעיהם אל השמיים למקרה של התקפה אווירית,
שניים אחרים שומרים על האגפים למקרה שתהייה התקפת פתע.
לא היה הבדל בין קצינים ובין חיילים כולם היו שווים, כולם רצו לשמוע את הבית ואפילו לשלוש דקות.
עמדתי בתור כמו כולם.
שולחן צבאי מתקפל, מכשיר טלפון צבאי על גבעה שוממה שם בעין זחלתא.
החזקתי את המכשיר על השולחן שלא יזוז וסובבתי את המחולל.
בצד השני ענתה המרכזית במצ"א חיפה.
"שלום, מצ"א לאן אתה רוצה לחייג?" שאלה בקול ערני ונחמד.
"תחייגי לי בבקשה למס' טלפון...." אמרתי.
היו כמה שניות של שקט בהן חייגה שמעתי קולות תקתוקים של חיוג.
פתאום שמעתי צליל של חיבור ומיד אחריו צלצול בצד השני.
" הנהלת חשבונות, מדבר מנחם" שמעתי מהצד השני.
מנחם היה המנהל של אימי והם עבדו באותו משרד.
"מנחם תעביר לי מהר את אמא שלי" צעקתי לשפופרת.
ברקע שמעתי את מנחם צועק לאימי להגיע מהר.
הוריי לא שמעו ממני כשבועיים לפני שנכנסנו למלחמה, כך שכמעט חודש היה שקט ודממה מצידי.
הדאגה בבית הייתה גדולה אבל כל עוד לא הגיעו מקצין העיר להודיע על משהו, הכל בסדר (כך אמר אבי).
"תן לי מהר את הטלפון" שמעתי את אימי צועקת ובדימיון יכולתי לראות אותה רצה לטלפון כאילו
הייתה זו השיחה מאראלה ממפעל הפיס העתידי מתקשרת אליה לבשר לה על מיליונים שבהם זכתה...
אחרי כמה שניות של בכי מהצד השני ומטר שאלות החל באם אני מרגיש טוב (עשר פעמים לפחות),
האם אני אוכל וישן מספיק (ממש אוכל וישן מספיק...) אימי נרגעה במקצת.
רגע רגע תני לי להשחיל מילה אמרתי.
אני מרגיש טוב הכל בסדר איתי אל תדאגו לי יש מספיק מהכל ואני לא יודע מתי אני מגיע הבייתה.
שמעתי את האנחה הגדולה שיצאה מפיה של אימי.
קודם כל זה שהיא שמעה אותי ואח"כ שאני נשמע לה סביר (כך היא אמרה אחרי שהגעתי הבייתה)
נותרה לנו דקה לדבר (החייל ממחלקת הקשר סימן לי 1 באצבעו).
רציתי להגיד לך שאני מתגעגגע הבייתה לכולכם, אני רואה את תמונות החברים שנפלו
מעל גבי העיתון, בבקשה תלכי ל...(כאן נתתי לה שמות של 4 חברים שנהרגו במהלך הזמן עד לאותה שיחה)
ותמסרי את תנחומיי למשפחות השכולות.
השיחה הסתיימה בהרבה מאוד פעמים של "תשמור על עצמך" וגם "אל תהיי הכי גיבור" וכמובן "תגיע הבייתה מהר".
הנחתי את השפופרת, על כנה, אמרתי תודה ופרשתי מהתור.
הלכתי להחליף את מפקד אחד הטנקים שעמדו על המשמר כדי שגם הוא יוכל להתקשר הבייתה.
כשהייתי בעמדת המפקד, שם בעמדת הטנקים, יכולתי לראות את עשרות החיילים בתורים הארוכים לטלפון.
הרבה קריאות שמחה מאלו שהצליחו להתקשר ולדבר עם מישהו מבני המשפחה
בצד הרבה חיילים מאוכזבים שלא מצאו מי שיענה לשיחתם.
שלוש דקות בלבד שעשו את ההבדל.
הבדל בין חיוך לעצב.
להיות רחוק מאוד מהבית ולשמוע את ההורים או מישהו אחר מהמשפחה.
כל כך מסובך זה היה אז.
היום כשאתה מחייג למישהו מהסלולרי שלך, אתה בכלל לא חושב היכן הוא נמצא.
תמיד הוא יהיה זמין גם אם הוא נמצא מעבר לאוקיינוס.
דברים כאלו לא ניתן להסביר לאף אחד, צריך להרגיש אותם, להרגיש את פעימות הלב המואצות
כששומעים בצד השני את אמא או אבא כשאתה באמצע מלחמה, בארץ אוייב.
כשעמדתי שם למעלה על הטנק, שומר על התורים של החיילים המחכים לשיחת הטלפון לארץ,
ידעתי שלחלקם זו תהייה השיחה האחרונה, הפעם האחרונה שההורים ישמעו את בנם...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
