קריקטורה שפורסמה בכלכליסט...
לפני 40 שנה הוריי קנו את ביתם במזומן.
גם את האוטו וכל דבר שהם רצו.
משכנתא ותשלומים לא היו קיימים בלקסיקון שלהם.
כשהתחתנתי קנינו בית עם הון עצמי קטן שהיה לנו אבל נזקקנו למשכנתא.
גם אני לא קניתי את האוטו הראשון בתשלומים או עם הלוואה מהבנק אלא חיכיתי עד שהיה לי מספיק כסף.
מה שמטריד אותי בשנים האחרונות נראה הייטב בציור הזה למעלה.
שני חברים, שיש להם ילדים גדולים יותר משלי, חיים בצורה בעייתית.
האחד השיא את ביתו, הבת סטודנטית והבעל עובד במפעל באזור.
הם גרו בשכירות שנה ועזבו כי לא עמדו בתשלומי השכירות.
הוא פינה את המרתף של הבית שלו, מרתף של 60 מ"ר ושם גרים הבת ובעלה והיא עומדת ללדת בעוד חודש בערך.
לאותו החבר יש עוד 2 ילדים, מה יהיה איתם?
החבר השני גר בבית של 140 מ"ר, שלושה חדרים וסלון.
יש להם בן סטודנט שחי בבית איתם ובן גדול יותר העובד במפעל פרטי של 20 עובדים והוא נשוי...
הבן הסטודנט לומד במכללה לא רחוקה מהעיר שבה אנחנו גרים ומגיע הבייתה אחרי הלימודים
הוא בעצם חי בבית.
הבן הגדול יותר עובד במפעל קטן ואישתו עובדת כפקידה במשרד ביטוח קטן שניהם מגיעים לאותו בית.
בעצם בבית אחד גרים שלוש משפחות כמעט.
"אין לנו פרטיות, אתה לא יכול להסתובב בתחתונים, הסקס לא אותו דבר, הכל נעשה בשקט.
המקלחות תפוסות, השירותים תפוסים ובבוקר צריך לעשות תור לשניהם כדי לא לאחר לעבודה..."
"אנחנו לא יכולים להגיד לילדים ללכת מכאן, אנחנו לא יכולים לקנות להם בית, ולען זה קורה מחוסר ברירה.
אי אפשר לזרוק את הילדים לרחוב."
"אתה חושב שמדובר רק על שכר דירה? אנחנו משלמים על האוכל של כל המשפחה המורחבת, לא רוצים
לקחת מהם כסף כדי שיצליחו לחסוך וימצאו להם בית משלהם. אבל זה גם שימוש במשאבים האחרים שלנו.
רכב, דלק, חשמל, מים כביסות וכל מה שמשפחה רגילה צורכת אבל כפול או יותר.
זה לא ילדים קטנים, אלו משפחות שגרות איתנו. אנחנו תקועים בין הקריסה הכלכלית ואי היכולת שלהם
לבין אוטוטו הקריסה הכלכלית שלנו..."
"שנים כבר לא יצאנו לחופשה קצרה בארץ אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לצאת לחופש והילדים
במצב כזה, זה פשוט נראה לנו לא אנושי לצאת לחופשה."
משהו כאן דפוק מהיסוד.
אנשים מנסים להתפרנס, עובדים, מקבלים משכורת אבל זה לא מספיק.
לא יכולים לקחת הלוואות כי הלוואה אחת מכסה הלוואה קודמת וזה מין מעגל קסמים.
זה בסדר להעזר בהורים מדי פעם, ההורים שמחים תמיד לעזור וגם אם בקשת הלוואה, לרוב זה הופך להיות מענק.
הדור הצעיר של היום, המלומד, המשכיל וגם זה העובד למחייתו נשחק.
אבל גם דור ההורים של אותו דור צעיר הולך ונשחק.
ההורים צריכים לדאוג לילדים שלהם אבל הם צריכים לדאוג לעצמם, לעתידם.
אם ישקיעו את הכל בילדים ולהם לא ישאר, מה יקרה כשהם יזדקקו לעזרה? מי ידאג להם?
צריך לשמור כסף לימים קשים לעת זקנה, המצב מקשה מאוד על העניין כי הרבה הורים חושבים
שהילדים זקוקים לכסף עכשיו, על העתיד שלנו נחשוב מחר.
טעות קשה מאוד של הורים, שלא חושבים על עתידם, אבל אי אפשר לשפוט הורים כאלו שלא יעזרו כמו גם להיפך.
איך אפשר להשאיר את הילדים, ולא חשוב מה גילם, ללא עזרה ותמיכה גם על חשבון העתיד שלנו ההורים?
לפי הפרסום של הביטוח הלאומי מלפני יומיים, בעוד 40 שנה לא יהיה כסף לשלם ביטוח לאומי לכל מי שיגיע
לגיל פרישה, הקופה מתרוקנת מהר מדי...נראה רחוק? כנראה שזה יהיה מוקדם יותר.
שתי אפשרויות שישאר שם כסף, אחת, להעלות את גיל הפרישה בצורה משמעותית.
האפשרות השנייה היא להעלות את ההפרשות לביטוח לאומי ב-10%.
אני מאמין שיקום מישהו יצירתי ויגיד בואו נעשה את שני הדברים בפעם אחת...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
