בשבועיים האחרונים יש קמפיין עם יוסי אלפי.
יוסי אלפי, ממוצע עיראקי, מספר סיפורים נודע.
לא פעם שמעתי סיפורים שלו ובסגנונו ושפתו הנכונה, הוא הצליח להעביר אלי תחושות מדוייקות.
הפעם הוא פרזנטור של קמפיין חדש הקורא לאנשים מצפון אפריקה ומהמזרח (עיראק, סוריה, לבנון, איראן וכו')
לבוא ולספר את סיפוריהם.
סיפורים על מה השאירו שם.
כשאני שומע את הקמפיין מייד מתחברות לי דמויות שאני מכיר.
אנשים בני 80, הורים ודודים של חברים.
אנשים שהיה להם שם בארצות מוצאם, בצפון אפריקה ואצל שכנותינו הערביות, עושר.
בתים, חנויות, עושר בזהב וכסף, סחורות ועסקים גדולים.
הם תרמו לקהילה, לבתי הכנסת ואפילו שלחו לארץ ישראל כספים,
לא כדי להלבין אותם או לשמור עליהם כמו בבנקים בשוויץ, אלא להקמת בית כנסת
או שכונה קטנה.
כשמדינות צפון אפריקה ומדינות ערב החלו לתת אישורי עליה לארץ ישראל,
הם צבאו על מקומות הכינוס, שלרוב היו בתי כנסת גדולים ומרכזיים בערים,
עזבו הכל מאחוריהם וכל זה על מנת לעלות לארץ ישראל.
ארצם של היהודים.
לקחו עימם מעט או בכלל לא חוץ ממה שיכלו להכניס למזוודה ומה שסחבו על גופם.
עושר גדול לא לקחו הכל נשאר מאחור.
הרבה מאוד שנים היו ניסיונות כושלים לנסות ולהחזיר לאותם אנשים את רכושם.
אני בטוח שאף אחד לא היה מוכן לחזור לגור במצרים או במרוקו, בעיראק או סוריה,
אבל היו ניסיונות להעניק פיצויים לאותם אנשים שכל רכושם נבזז ונלקח, רובו ע"י השלטונות.
יוסי אלפי מזמין את אותם אנשים לספר את סיפורם.
כשאני שומע אותו אני נזכר בשני דברים, שני דברים שונים אבל בסוף הכל מתחבר ביחד.
הקריאה הזו לאותם אנשים מבוגרים לבוא ולספר את סיפורם דומה בעיניי לאותם סיפורים של ניצולי השואה.
תספרו היום כדי שיהיה תיעוד היסטורי לכל עם ישראל לדורות הבאים, לא רק לילדים בבית.
תספרו, כדי שכולם ידעו מה קרה, למה ברחתם, מה השארתם מאחור ואולי עם ההד הגדול שיהיה,
יוכלו לפצות את המשפחות על האובדן ברכוש שסבלו ממנו.
הדבר השני שמיד עולה בראשי, זו הדרישה של הערבים שברחו מכאן במלחמת העצמאות ולפניה,
להחזיר להם את יפו, חיפה, רמלה, לוד, באר שבע.
הם דורשים, אנחנו מבקשים.
להם יש קמפיין עולמי, אנחנו מסתפקים ביוסי אלפי הנפלא.
להם יש תומכים, אותנו אף אחד לא מוכן לשמוע שנים.
מה ההבדל בין ערבי שברח מכאן לבין יהודי שברח משם?
שניהם איבדו משהו, משהו שהיה להם וברגע איננו.
כמובן שאין כאן צדק.
כמו בהרבה דברים, אנחנו מבקשים הצד השני דורש.
להם מגיע לנו ממש לא.
ובין קמפיין אחד לשני, סבי וסבתי מצד אבי נגלים לעיניי ממש כאילו הם עדיין בחיים.
הם עלו מרומניה באמצע שנות השמונים כשהם היו בני 80 לערך.
הורי החליטו לעשות אממצים להביאם לארץ כדי שיוכלו לטפל בהם ולדאוג לצרכיהם.
שם ברומניה הם היו עשירים, אבי היה מספר שישבו על שקי זהב.
אני לא ראיתי אפילו מטבע אחת, גם לא בתמונה אבל אני מאמין שהם היו בעלי נכסים רבים.
כשהם ביקשו לעלות לארץ, השלטונות "עשו להם את המוות" עד שאישרו להם את הבקשה.
דודתי שגרה עדיין בבוקרסט, רצתה לקבל לידיה את רכושם ולהמשיך לטפל בכל עסקיהם.
המדינה ממש לא ששה לכך והיא הלאימה את כל רכושם, סבי וסבתי עלו כמעט בלי שום דבר לארץ,
כאן הוריי קנו להם רהיטים ומכשירי חשמל וכו'.
גם אני רוצה לקבל חזקה על רכושם שלהם שם ברומניה, אבל אני יודע שאם דודתי שהיא בשר מבשרם
סורבה וגורשה ממשרדי הממשלה השונים, אני לא אצליח לקבל מטבע אחת של נחושת...
אני לא זקוק לשום דבר בטח לא משלטונות רומניה, אבל כך עשו ליהודים בכל מקום.
ואין אף אחד שדורש, ואין אף אחד שמוכן לתת פיצוי.
רק לאחרים מותר ורצוי לדרוש פיצויים מהעם היהודי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
