בסוף השבוע קיבלתי מכתב המבשר כי יש לי עוד שנתיים לשרת
בהתנדבות ביחידה שאני נמצא בה.
זה היה מכתב תודה על תקופה ארוכה של עשייה שלצערי איני יכול להראות כאן.
הוא גם לא יהיה תלוי לתפארת מדינת ישראל במקום ראוי לו, אלא ישאר
קבור בין מכתבים ותעודות רבות שבהן מופיעים שני סמלים בראש וחתימות נחשבות בתחתית.
יהיו כמה אנשים שיהיו שמחים על כך, יהיו אחרים שממש לא.
יהיו כאלו שינשמו לרווחה, יפסיקו לדאוג ולחפש אותי כשאני לא עונה.
יהיו אחרים שינשמו לרווחה כי הם קיבלו הארכה מאלוהים בהרחיקו אותי מהם...
הרבה מאוד שנים זה קבור שם.
לא יכולתי להוציא את זה מבפנים.
לא יכולתי גם כשניסיתי מאוד.
כשנולד לנו הבן הראשון מאוד התרגשתי, אבל זה לא יצא.
הייתי בחו"ל כשנודע לי שאבי נפטר ולקח לי יומיים להגיע לארץ.
רציתי אבל זה לא יצא.
גם שם מעל הקבר הפעור המוכן לקבל אל בין קירותיו את גופתו של אבי,
לא נתתי לזה לצאת.
כן, גם שאר הלידות לא הוציאו את זה למרות שהוציאו את הילדים בשמחה
מרחמה של אישתי שכאבה מאוד בזמן הלידה.
אתם יודעים מה, גם עקירות של 3 שיני בינה לא עשו לי את זה.
"יש לך כוח סבל גדול". כן, אני יודע.
בכל אותם מקומות עלומים עם אנשים עלומים, גם שם זה לא קרה.
הרבה דם זרם שם, מכות, פציעות, אבל וחוסר.
חוסר עצום של אנשים שיכולתי לסמוך עליהם בעיניים עצומות והם סמכו עלי.
גם בזמנים של קידום בעבודה ועליה בדרגה, זה לא קרה.
לא יכולתי פשוט.
התאמצתי לא פעם אחת, מאוד וקשה.
שנתיים אחרי שנפטר אבי הרגשתי את זה, הנה זה בא, כך חשבתי בכל אופן.
נסעתי אל הגבעה הכי גבוהה שאני מכיר ישבתי שם על אבן.
הייתי לבד.
חרי כמה דקות קמתי, נעמדתי וצעקתי במלוא גרוני עד שהוא ניחר.
צעקתי כדי לשחרר את כל הכעסים העצמיים.
הגרון כאב במשך כמה ימים.
אבל חוץ מהכאב לא יצא כלום.
ברחבת המסדרים של לטרון, מול כל מפקדי הטנקים הצעירים כשהבן מקבל חייל מצטיין,
גם שם ניסיתי, הבטחתי להסתיר את זה אבל שרק יקרה.
בטקס סיום בה"ד 1 ובטקס סיום קורס הקצינים בהרבה גאווה, יצאו לי רק חיוכים מרוגשים.
הרבה עשו את זה ורק אני לא הייתי מסוגל.
בסוף השבוע זה קרה.
מותר לגלות עכשיו אחרי שאני מעכל את זה.
ישבתי והחזקתי את המכתב וקראתי בו.
באותו הרגע הרגשתי איך הכל עובר מולי, כל הזכרונות.
עברו מולי האנשים, הדמויות, המקומות ואפילו הריחות.
וראיתי את זה על הנייר.
דמעה.
ואחריה השניה וזה עצר.
כאילו שתי הדמעות ניסו להטביע את המילים, עשו סדק קטן שם בדלת.
לקח להן קצת זמן להתייבש שם על המכתב.
אולי בואו של אותו מכתב תודה פתח את הסכר.
אני מוכן רק לטפטופים ולא לזרימה גדולה...
היה לי קשה מאוד, כנראה שהכל נעול שם עמוק עמוק בקיטבג.
נעול חזק על מנעול ובריח במשך הרבה מאוד שנים.
מספיק שנים.
אני לא מאמין במקריות, לכל דבר יש סיבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
