כמו כל ילד גם לי היו פחדים.
כשגדלתי צחקתי על רוב הדברים שמהם נבהלתי או ממש פחדתי בילדות.
הייתי בן 3 בערך והבית הראשון שלנו בארץ המובטחת היה כאמור בירוחם.
איזור יחסית חדש עם שני פנסי רחוב גבוהים, אחד בכל קצה של הרחוב הקטן.
בערב כשהיה נעים בחוץ, הורי ואני היינו יוצאים והולכים לחברים שלהם או סתם להסתובב,
לא היה הרבה מה לעשות בעיירה כזו קטנה.
ליד הבניין שגרנו בו היה צמוד אחד משני פנסי הרחוב.
כשעברנו אותו היה הצל מתארך מאיתנו קדימה.
כשראיתי את רגלי מתארכים, וגופי הפך לענק כמו גם גופם של הוריי, פשוט צרחתי בבכי.
לא הבנתי איך אני הופך ליצור שחור, נמתח כמו גומי והיה נדמה לי שהנה הדמות השחורה
הזו תעלה מהכביש ותטרוף אותי, במיוחד כשהצל התארך ועלה על אבן השפה של המדרכה
ממול ואח"כ על המדרכה.
אבי שלא הבין את פשר הפחד הרים אותי על ידיו ובכך הוא חשב שבא לירוחם מרגוע.
אבל הבכי רק התגבר.
עכשיו הצל היה יותר מפחיד שכן הוא היה רחב וגדול יותר ונראה היה כי הוא בלע אותי
אל קרבו. אני זוכר שנגעתי בידי וברגלי לא ברור לי למה אולי לראות אם אני עדיין קיים
או שמה לשמור על גפיי שלא יאכלו בידי המפלצת השחורה...
הפתרון לכך היה להגיע מהצד השני של הרחוב שם התאורה הייתה יותר חלשה
או להגיע מסביב לבניין שם לא הייתה תאורת רחוב והייתי מחבק חזק את אבי
כשהוא הרים אותי על כפיו, הרגשתי ביטחון וחוזק.
ילדים הרי אומרים הכל בפנים, אין להם מעצור והכי חשוב, ילדים לא משקרים...
אחד השכנים שלנו באותו בניין היה נהג אוטובוס.
הוא היה נוהג בו נעול במגפיים בחורף ובקיץ (לא יודע למה הייתי רק בן 3).
כילד שנגמל בגיל שנה מהחיתול הייתי מבקש ללכת לשירותים.
השירותים שם לא היו אף פעם נקיים בלשון המעטה והייתי צועק ש"מסריח כאן..." וגורם
להוריי להסמיק מבושה.
באחד הפעמים ששיחקתי עם הילד של השכנים במרפסת של ביתם ראיתי את המגפים
של האבא נהג האוטובוס.
עמדתי מול המגפים הגבוהות והשחורות מגומי ונאלמתי.
זה הזכיר לי ממש את אותו הצל הארוך שמאריך את רגליי לבלי קץ בחוץ.
הסתכלתי על המגפיים, ואח"כ על רגליי ופשוט צעקתי בהיסטריה.
הסיוט חזר אלי והפעם זה היה בתוך בית ולא ברחוב.
הוריי הרגיעו אותי ובעלת הבית הרחיקה את המגפיים ושמה אותם בשירותים.
בעלת הבית שלא אהבה שאני אומר את האמת על השירותים המסריחים שלהם,
החליטה לשים את המגפים בקביעות בחדר השירותים...
בפעם הבאה שבאנו אליהם הלכתי לפתח המרפסת והצצתי לראות אם המגפים השחורים
והמאיימים עומדים שם, כשלא ראיתי אותם המשכתי לשחק ולחייך (עם גומת חן ותלתלים הייתי ממש ילד יפה...)
הבעיה הייתה כשרציתי ללכת לשירותים.
אימי הדליקה לי את האור, ואני נכנסתי וסגרתי את הדלת אחרי, לא רציתי עזרה של מבוגר
תמיד הייתי עצמאי בטח בשירותים.
אימי הספיקה להתרחק צעד אחד או שניים וחזרה מייד כששמעה אותי צורח.
היא פתחה את הדלת ראתה אותי שם חיוור כמו סיד.
מאחורי האסלה נחו להם המגפיים כאילו חושפים את שיניהם מולי באיום.
הרגשתי הרגשת מחנק.
שמו אותי עם האוייב הכי גדול שלי לבד בחדר שירותים מסריח, דלת סגורה (מבחירה אומנם)
ובלי יכולת לברוח...
אימי הוציאה אותי משם במהירות, שפכה עלי מים כדי לעורר אותי, לדבריה הייתי
כמו מת מהלך, לבן וללא יכולת תנועה, ממש משותק.
לקח לי הרבה זמן באותו ערב עד שהצלחתי להטיל את מימיי...
כאילו הגוף סירב לבקשתו של המוח או המוח סירב לבקשת הגוף.
כל מיני משחקים של "תראה את המים זורמים" ומשחקים במים לא עזרו.
פשוט הגוף כאילו ננעל לבקשה של מתן שתן.
לאחר שנרגעתי וקיבלתי שוקולד (אהבתי הראשונה) הצלחתי איך שהוא לחזור לעצמי.
הפטנט הזה של הפחדת ילדים במקום לעשות מעשה (במקרה זה ניקיון השירותים)
לא היה במקום.
הוריי לא הלכו לשם יותר וניתקו את הקשר עם השכנים.
הם גם נמנעו מלצאת איתי לרחוב בשעות שנהג האוטובוס היה מגיע הבייתה
כדי לא להפחיד אותי שוב עם המגפיים שלו...
כשהפכתי להורה, מעולם לא הפחדתי את הילדים שלי שאם הם לא יאכלו יבוא שוטר,
יבוא ערבי, יבואו מפלצות וכל השטויות שאנשים עושים כדי לאיים על הילדים שיעשו משהו.
הטראומה הזו נשארה חקוקה עמוק עמוק בפנים, היא לא גרמה לי לעכבות או לפחדים
הקשורים לטראומת ילדות.
היו לי עוד פחדים בילדות, כמו לכל ילד נורמלי, אבל את זה לא אשכח לעולם.
ממה פחדתם אתם בילדות, איך התגברתם על זה, האם זה השפיע גם בחיים הבוגרים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
