השנה זה התערבב אחד בשני.
יום הולדת 3 שנים לבלוג ויום השואה.
סבתא שלי נולדה ב-1895 ונפטרה ב-1985.
החלפת מקומות בין המספרים הקנו לה את הגיל המופלג של 90 שנים.
כשאני נולדתי היא הייתה בערך בת 65, סבתא אמיתית.
הייתי הנכד הראשון שלה.
אימי שהיא בעצמה ניצולת שואה ויחד עם סבתי נשארו הנצר היחיד למשפחה גדולה, משפחה של רבנים.
כולם נרצחו בידי הנאצים.
סבתי הייתה מאוד נרגשת לבואו של הצאצא הראשון לבית משפחתה,
ואני נקרא על שמו של אביה שנרצח אף הוא.
כילד פונקתי לעילא ולעילא על ידה עד בואם של אחיי אחריי, אבל גם אחרי.
"אתה לא מבין איך אני מרגישה שיש לי נכד"...הייתה אומרת לי באידיש, בעודה מאכילה אותי
מכל טוב מאהבה.
לא חשבתי שנשרוד את המלחמה ובטח לא חשבתי שיהיה לי נכד כזה שובב...
"תאכל ותהייה גדול וגיבור"...אידיש מעורבת בעברית ורומנית.
הייתי חייב להיות גיבור וגדול וחזק אבל חלילה לא להיות חייל, סבתי לא רצתה לאבד
עוד בן משפחה, הספיק לה כל האובדן אז בשואה.
לו היא הייתה יודעת כמה פעמים זה היה יכול לקרות...
ואין מצב בעולם שהנכד שלה בארץ ישראל אחרי השואה לא יאכל אוכל והרבה...
הייתי שמנמן בילדותי כי היא דאגה שאני אוכל כדי שלא יחסר ולא להשאיר כלום בצלחת
מין "שריטה" כזו שנשארה מאז כשלא היה וממש ליקקו את הצלחות כשהיה אפילו משהו קטן.
כילד שסיפורי השואה היו תמיד בבית, סבתי הייתה מין דימוי שהמצאתי לעצמי כילד.
קראתי לה ולאחרים ששרדו "אנשי הברזל".
אנשים שהיו כל יום, כל רגע, על סף המוות.
היה די באיוושה קלה כדי שיתגלו במחבואם בתעלת ביוב מצחינה, במרתף טחוב ואפל או באיזו מערה ביער.
אנשים שיכלו כל רגע למות בחוסר אונים, חוסר מזון או אפיסת כוחות.
לשרוד תקופה של כמה שנים במצב קשה יכולה לערער נפשית אדם.
לערער אדם בשר ודם, אבל לא את "אנשי הברזל".
כחושים, עייפים, רעבים מתים מקור.
אבל כמו ברזל ככל שהיכו אותו יותר כך התחשל, התחזק.
הייתי מסתכל עליה בהערצה כשהיא הייתה מסבירה לי, תלמיד בכיתות הנמוכות בבי"ס יסודי,
איך לפתור תרגילים בחשבון. עברית היא דיברה אבל ממש מעט.
כל התקשורת איתה הייתה ברומנית או אידיש.
אבל התקשורת הכי ברורה הייתה בחיבוק ונשיקה.
אהבתי לחבק אותה, אהבתי את החוכמה שלה, את הסיפורים שלה, את העיניים הכחולות כמו שמיים
שראו מחזות שחורים ועדיין נשארו כחולות ורכות מלאות באהבה וחמלה.
היא דאגה לי ולאחיי, האם עשינו שיעורים ואיך היה בביה"ס.
ערכה לנו את השולחן עם האוכל בימי חול כשההורים שלי היו בעבודה.
אפילו את הכלב שהיה לנו היא אהבה ודאגה לתת לו את שאריות האוכל והעצמות שהשארנו בצלחות.
היו תקופות שהיא הייתה מבהילה.
לילה. הבית היה שקט. כולם ישנו.
פתאום, היא הייתה משמיעה צעקה, מתוך שינה, מתוך חלום.
אימי הייתה רצה מיד אליה ומרגיעה אותה.
בבוקר היינו שומעים שהיא חלמה על גנבים או על אנשים שבאו לקחת אותה.
החלומות שלה היו מחזירים אותה לסיוטים של אותם ימים, ימי מלחמת העולם השניה והשואה.
רק אנשים מברזל יכולים להישאר חיים אחרי שכל עולמם חרב ובני משפחתם נרצחו.
אנשים חיים אבל לעיתים נראים כמו מתים מהלכים.
בלי שמחת חיים, בלי אמונה בלי קרובים.
רק מאוחר יותר כשנולדו לי ילדים הבנתי את מהות המשפחה.
וכמה שאני לא מוכן לתת לאף אחד לפגוע בהם, גם במחיר חיי.
לא הבנתי מעולם את ההליכה הזו לטבח, לגיא ההריגה.
גם סבתי לא הצליחה להסביר לי ממקור ראשון איך זה קרה.
למה הם הלכו ולא חזרו, מי דחף אותם לשם, איך זה שאף אחד לא קם לעצור את זה,
למה אף אחד מהם לא ברח, איך זה שלא הבינו שיכולים לקרות כאלו דברים?
קיבלתי משפחה קטנה, הורים וסבתא שחיה איתנו וכל השנים.
כילד קינאתי.
כמה קינאתי באותם ילדים, חברי לכיתה ולשכונה, שיש להם דודים ובני דודים וסבא וסבתא משני הצדדים.
ואותם ילדים הלכו לישון אצלם והלכו איתם לסרט, שיחקו איתם בגינה הציבורית או רכבו איתם על אופניים.
בשולחן הסדר שלנו היינו רק שישה ואצל החברים בקומות האחרות היה רעש וכל שמחה כששרו את שירי
הפסח, אצלנו היו ברכות ושירים, אבל בקולות מועטים.
קנאה גדולה כילד.
קנאה לחוסר של משפחה, כי את כל השאר קיבלתי, וקיבלתי בהרבה חום אהבה.
סבי מצד אימי נרצח בשואה ומקום קבורתו וקבורתם של שאר בני המשפחה לא נודע.
כדי שזכרם ישאר ויונצח בקבר מסויים, אימי דאגה לחרוט על המצבה של סבתי
את שמם כך היא יכולה להרגיש שהיא "עם המשפחה" כשאנחנו עולים לקבר של סבתי ביום האזכרה השנתי.
המדינה הזו שהעלתה מאות אלפי עולים לארץ, לא מתייחסת בכבוד הראוי ובחמלה הנכונה לאותם
ניצולי שואה החיים עדיין בקרבנו.
רק בשנים האחרונות יש שינוי קטן מאוד שהיה צריך לקרות לפני עשרות שנים והוא עדיין לא מספיק.
מאות קשישים ניצולי שואה חיים בחרפה ומגיעים לפת לחם והמדינה שותקת.
שלוש שנים לבלוג.
המון דברים כתבתי כאן על עצמי.
המקום היחיד שבו העזתי לחשוף ולתת לכם הקוראים הצצה אל חיי.
חריץ קטן, חרך מאוד מאוד צר לעולם גדול מבחינתי.
עולם של עשייה, תרומה, נתינה והתנדבות.
עולם שבו הנסתר רב על הגלוי.
מבחינתי זהו יומן.
יומן שלא כתבתי מעולם, שלא הסתרתי בשום מגירה בילדותי או נערותי.
את הכל זכרתי בראש וחשבתי לעצמי שיום יבוא ואכתוב את כל המילים המתרוצצות בראשי.
לא ידעתי איפה זה יכתב ומי יראה.
אני שמח שעשיתי את זה כאן לראשונה ומקווה להמשיך גם בשנים הבאות.
תבואו, יהיה מעניין...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
