חשבתי איך להגדיר את המצב.
את המחשבות שיש לי בראש.
יש בהן הרבה רגשות, מחשבות ותהיות (על העבר והווה).
מאוד לא פשוט ויחד עם זאת מאוד בסיסי וחשוב.
הרגשתי את זה מאוד כשהייתי לבד תקופות ארוכות בחו"ל.
חשבתי על ההרגשה הזו גם מהצד השני.
להיות חסר.
בעוד כחודש נציין 12 שנים למותו של אבי.
בהתחלה ההרגשות על האובדן היו בצורה מוחשית.
הנה הפינה של הספה שבה הוא היה נוהג לשבת, והוא לא נמצא שם.
הנה הכסא בראש השולחן, שעכשיו מיותם לגמרי.
הכוס שבה אהב לשתות קפה שחור ואין בה קפה.
והספל מזכוכית שבה נהג לשתות תה שיושבת מיותמת על המדף במטבח.
דברים מוחשיים מציאותיים שיכולים לראות בעין.
להיות לבד.
אחרי החוסר המוחשי והפיסי הגיע החוסר הנפשי.
להיות לבד, לדעת שאין דרך חזרה, שמי שהולך לא ישוב.
אמא שלי לבד.
לישון לבד, לאכול לבד, להיות בהצגה או סרט עם חברה ולא עם הבעל.
לראות טלויזיה לבד, להכין מעט אוכל ולשבת לבד לאכול, בלי התלונות של אבא
שלי, כמו חסר מלח או יותר מדי מלח או הערה הכי טובה שלו הייתה
"זה טעים ותכיני את זה שוב ביום כיפור"...(כשאמא שלי הייתה מבשלת מספרי בישול
)
להיות לבד זה גם לא להיות קרוב לילדים שלך ולנכדים.
לרצות לראות את הנכדים שבחו"ל ואת אחי ואישתו ולדעת שלא תמיד זה מתאפשר.
לא לראות אותם שנה שנתיים, להפסיד ימי הולדת, חגים שמחה משפחתית, הצגה של הנכדים
בביה"ס, חלוקת תעודות למצטיינים.
להיות ביחד.
להזמין את אמא שלי אלינו בשבתות ולחגוג איתה חגים
לראות את החיוך המאושר על שפתיה ופניה הזורחים כשהיא מחבקת את הנכדים
ולראות ככה בזוית העין לחלוחית שמלווה במילים כמו "כמה אבא שלך היה גאה בהם"
ו"הייתי רוצה שכל הנכדים שלי יהיו עכשיו כאן לידי יחד עם אחיך".
להבין את זה עמוק.
ואחרי כל התובנות האלו שנדמה לפעמים שאנחנו עוברים לידן וזה כל כך מובן מאליו,
לדעת שאין דבר כזה מובן מאליו בשום תחום בחיים, אולי רק במצב של לתת למישהו פקודה
ולדעת שמובן מאליו שהוא יציית לה אלא אם היא פקודה לא חוקית בעליל.
אז אחרי כל המילים האלו מה שצריך לעשות הוא פשוט דבר אחד.
כל כך בסיסי
כל כך פשוט
כל כך משמעותי.
לחבק את כל המשפחה
ביחד
לחוד
ובסוף לחבק את האישה שבלעדיה קשה לי לראות הרבה דברים שקורים בחיי
החל ב-א' וכלה ב-ת'.
מההשכמה בבוקר ועד לשינה בלילה.
לדעת שהיא תהייה תמיד שם בשבילי כמו שאני אהיה שם בשבילה.
לחבק
ולהרגיש
ולא להיות
לבד לעולם.

מוקדש באהבה לזוגתי.