בבוקר קיבלתי צלצול טלפון.
אמא שלי הייתה על הקו.
"תבוא מהר פרצו לי הבייתה". כך אמרה.
נכנסתי לאוטו וטסתי לשם.
היא ישבה על הספה בסלון.
קמה לא מזמן משינה, שערה היה לא מסודר
לבושה בחלוק ביתי בצבע תכלת.
עיניה אדומות מבכי.
היא נרדמה בסלון על הספה, ושכחה לנעול את הדלת.
כשאני מגיע לביתה יש פעמים שאני מוצא את הדלת לא נעולה.
ביקשתי ממנה כל הזמן שפשוט תבדוק ותנעל את הדלת או בסוגר הבטחון או במנעול
כשהכי טוב זה שניהם ולא לפתוח את הדלת מאוחר.
(אני מרגיש לפעמים שאני האבא והיא הילדה...)
אני לא יודע כמה היו שם בבית.
אבל המחשב החדש שקניתי לה לפני חצי שנה בערך נגנב
הטלויזיה בסלון בת שנה נגנבה גם.
אימי לא מחזיקה מזומנים בבית למעט כמה מאות בודדים של שקלים
לקניות ולהתנהלות יום יומית כל השאר בבנק.
היא תמיד נרדמת מול הטלויזיה ומתעוררת כשיש פרסומת רועשת.
הארנק שלה נעלם, היו בו מאתיים שקלים.
הכסף לא חשוב, מה שחשוב שכל התעודות שהיו לה שם נעלמו.
היא צריכה עכשיו לעמוד בתור בבנק לקבל כרטיס אשראי, ללכת למשרד הפנים
לקבל תעודת זהות חדשה, למשרד הרישוי לרישיון חדש.
כל מיני דברים שיושבים אצלנו בארנק והם ברורים מאליהם שהם שם.
כמה זמן היא תצטרך לחכות בתורים עד שתשלים את כל המסמכים שהיא חייבת ליום יום?
מאז שאבי נפטר, מזה עשור, היא לא יכולה לישון כל לילה במיטה שלה.
היא נודדת בין הספה למיטה ולמיטה בחדר השני.
"קשה לי לישון לבד במיטה זוגית" היא אומרת לי.
הצעתי לה שנחליף מיטה, אלך איתה לקנות מיטה אחרת ואולי כל היא תישן טוב יותר.
היא מסרבת. מצד אחד הזכרונות מכבידים עליה ומצד שני היא לא רוצה לאבד אותם...
עשו לה "סדר" בבית.
לא היו הרבה דברים לקחת וגם את המעט שיש לה לקחו.
התחושה הלא נעימה שמישהו מחטט לך בנימי הנשמה, בודק לך במגירת התחתונים
אולי אתה מחביא שם כסף, זהב וכו'.
מין הרגשה של אונס. עושים בפרטיות שלך מה שרוצים.
לא מבקשים רשות, לא מעניין אף אחד כלום, העיקר לגנוב וכמה שיותר.
חדירה למקומות שאתה רוצה לשמור בשבילך, שלא מעניינים את אף אחד.
הם שלך עד שמישהו דוחף לשם יד ורגל ועושה בהם כבשלו.
אמא שלי הלכה לחדר הכביסה וחזרה כעבור דקה עם מטלית דלי ומים שמכילים גם חומר ניקוי.
"אני חייבת לנקות את הבית..." אמרה לי
אבל הבית נקי, מה יש לנקות. שאלתי
"אני מרגישה שהבית מזוהם, מישהו לכלך לי אותו אני לא רוצה שיהיו כאן סימנים" אמרה לי
רגע שניה. בואי נחכה שיגיע לכאן שוטר ולו רק בשביל לקבל ממנו אישור ואולי שיקח טביעות אצבעות. ביקשתי
אני יודע שאין סיכוי שמישהו ימצא מי מהגנבים או מהדברים שנגנבו.
לאימי יש ביטוח על תכולת הבית והיא תקבל את הכסף מחברת הביטוח.
אבל עדיין ההרגשה המגעילה הזו נשארת.
ישבנו וחיכינו לשוטר שיגיע. ניסיתי לדבר על כל מיני דברים כדי לעודד אותה.
מה שחשבתי לעצמי ללא הרף זה מזל שהיא ישנה והם לקחו מה שלקחו.
הרי המקרה היה יכול להגמר בצורה אחרת לגמרי.
אם היא הייתה מתעוררת והיו מנסים לדלות ממנה פרטים של איפה הכסף או הזהב
או דברי ערך והיא לא הייתה אומרת כי אין לה, זה יכול היה להגמר במכות, ואולי יותר
גרוע חלילה מזה.
דברים חומריים תמיד ניתן לקנות שוב ולא משנה כמה הם עולים.
פגיעות גופניות והשפלה מהסוג הזה, הן מסוכנות במיוחד בגיל מבוגר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
