התקבלה החלטה. לפולין אני לא אסע השנה.

אני את ההיכרות שלי עם הנושא אעשה לבד,

בלי הקרקס שהמדינה שלנו ומשרד החינוך עשה מזה.

ככה הוא אומר.. שזה קרקס,

שלשלם לפולנים על זה שהם שלחו אותנו למחנות השמדה זה טעות,

שאנחנו במשפחה יודעים למה אנחנו פה,

ואני לא צריכה את המסע הזה עכשיו בשביל זה,

שזה לא המקרה אצלי.

שאני יודעת למה אני פה.

ואם לא..?

ואם אני צריכה לשמוע את הזוועות ולראות את הגנים היפים שבנו על המקומות שבהם נקברו אנשים חיים,

כדי להתבגר,

וכדי להרגיש,

ולדעת מה הם עברו בשביל שאני אהיה פה.

אני לא יודעת למה אני פה..

אני רק חולמת על לא להיות פה.

כי אני לא אוהבת את החברה והממשלה.

אנחנו חברה מקולקלת.

והעניין הוא,

שבשום מקום אחר זה לא יותר טוב.

אז צריך לברוח מפה לפעמים כדי להרגיש את זה,

אבל כן.. זה נשאר אותו הדבר.

אז אני לא אסע לפולין השנה,

כי אני לא צריכה להוציא 5500 שקל על טיול באירופה עם החברה,

כדי לבכות להם על הכתפיים,

ולהתעצבן מזה שאיזה חבורה של אדיוטים לא יודעים על מה הם מדברים והורסים להרבה אחרים את ההרגשה,

שהנה הם מתקרבים עוד צעד אחד לאיפה שהיה המוות.

בזמן שאני עם המוח שלי רק מדמיינת אותם עם כדור בראש.

אז להתבגר אני יכולה גם מפה.

עם פרוייקט.

עם עבודה.

עם בן זוג.

וכן,

גם עם שואה.

וזה יהיה יותר קרוב,

ויותר אינטימי ויותר אמיתי מכל דבר שאני אוכל לספוג מפולין השנה.

אני יודעת שהם צודקים,

ואני יודעת למה לא כדי לסוע.

אבל יש הרגשה של החמצה.

אבל אין מה לעשות, 

בפנים אני יודעת שההרגשה הזאת נובעת רק מזה שהאהבה שלי תיסע לשבוע,

ותהיה רחוקה ממני.

אז אלה שנסעו וקוראים את הפוסט הזה ואומרים שזה נוגד לגמרי את מה שהם הרגישו-

זכותכם. זו דעה, ואני לא אשנה אותה, כי מבחינתי אני צודקת.

ואלה שייסעו-

תשתדלו להפיק את המיטב מהמסע,

ולחזור בוגרים,

ולא להעז לומר על שתי גרמניות שבאו לבית הספר יום אחד כי הן מהמסע שהן נאציות.

כי זו בורות.

והמסע הזה..

או מה שנשאר ממנו,

הוא יציאה מבורות.