אני אוהבת אנשים שבטוחים בעצמם, בהחלטות שלהם. כאלה, שלא מפקפקים בעצמם לעולם. הלוואי שהייתי כזאת לעיתים קרובות יותר.
אבל לא! אני? מסוגלת לעבור ממצב של "מה אני צריכה את זה בכלל?" -והרגשה של 'אני רוצה להתרחק מזה' כאילו זה וירוס קטלני- למצב של "אני לא יכולה בלי זה..." -והרגשה כאילו בלי זה, חיי עומדים להסתיים- תוך בערך... 5 שניות?
שאני אבין, זה נורמאלי? האם ההורמונים שולטים בגופי? האם המחזור מתקרב? זה פשוט גיל ההתבגרות? אני פשוט אישה? (וואו, זאת הייתה טעות)
יש את החלק הזה בי, ששונא להיות "בסדר", שאוהב לעשות דרמה ובלאגן. שמכור לאקשן. אף אחד לא אוהב את זה יותר מידי, אפילו לא אני.
אף אחד לא אוהב כששופטים אותו, או כשאומרים לו מה לא בסדר בו. אבל צריך לקבל את זה בתור ביקורת עצמית.
קצת קשה, לא? לעמוד מאחורי דעותיך, עקרונותיך... אין הרבה אנשים כאלו.
אפילו לאנשים החזקים ביותר יש רגעי חולשה.
וכן. אני שונאת כשאוסרים עליי משהו. ואומרים לי מה לעשות ומה לא. ולהיות תלויה באנשים. אבל אתה לא עושה שום דבר מזה (לפחות לא בכוונה 
)
אבל אותך? אותך אני אוהבת. אני מאוהבת בך.
תאר לעצמך כמה השילוב הזה מבאס 
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
My whispers