עוד מעט בית ספר. באמא שלי כ"כ התגעגעתי לזה, לאנשים, ללימודים, לספרים, לקפיטריה... להכל.
כיתה י', בגרויות בלאגנים... להוציא את המקסימום מעצמי.
חיי האהבה ממש משתפרים מרגע לרגע... ממש הגיע לרמה שאני כל היום מבואסת מהחיים, לא אוכלת כמעט, לא יוצאת. רק עובדת.
בעבודה התפתח מצב לא נעים, עם כל החרא מסביב, והצביעות.
אני פשוט לא מאמינה, לכמה שאנשים דו-פרצופיים, נלחמים על כאלה שטויות, סתם בשביל פרינציפ, כוסעמו מה כואב להם כ"כ?!
יאללה, שילכו להזדיין כולם גם כן, אני באה בשביל לעבוד, להוציא ת'בסט מעצמי וללכת הבייתה. חלאס כבר עם השטויות שלהם... וגם עם שלי.
לא רוצה חבר, לא רוצה סטוצים יזיזים לא יודעת מה, לא בראש שלי בכלל להתעסק עם זה...
כ"כ מגעיל לי עם כל מה שקורה מסביב, שכל פעם שאני רואה עוד 'קצת' מזה, בא לי להקיא לתוך שקית.
אגב (ככה ב-דרך אגב), החברה הכי טובה שלי, החליטה לנתק איתי קשר בגלל חתיכת פוץ, סליחה חבר שלה, שהחליט שאני גוררת אותה לרעה ובכלל אני כזאת וכזאת (זה מה שקורה כשממציאים חרטות) ואני החלטתי... להיות אדישה. היא לא שווה את כל הדרמות בכלל. אפילו שאנחנו חברות הכי טובות מכיתה ו' בערך, ואותו היא מכירה חודש וחצי (?) אבל מה? זה פאקינג כאב.
זה היה הדובדבן שבקצפת לשבועיים האחרונים.
אבל - כמו שאמרתי, שמים זין, נהנים מהחיים. יאללה עכשיו כמה שיותר לעבוד, לצאת עם חברים, שנה חדשה.
ולגביו? לשבור את עצמך זה לא קל. אבל לומדים. אני סיימתי, כאן ועכשיו, הקטע הזה נגמר.
אני נשמעת כ"כ פאקינג אדישה... שיהיה, צריך להיות חזקים, לא?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
My whispers
