עוד מעט בית ספר. באמא שלי כ"כ התגעגעתי לזה, לאנשים, ללימודים, לספרים, לקפיטריה... להכל.
כיתה י', בגרויות בלאגנים... להוציא את המקסימום מעצמי.
חיי האהבה ממש משתפרים מרגע לרגע... ממש הגיע לרמה שאני כל היום מבואסת מהחיים, לא אוכלת כמעט, לא יוצאת. רק עובדת.
בעבודה התפתח מצב לא נעים, עם כל החרא מסביב, והצביעות.
אני פשוט לא מאמינה, לכמה שאנשים דו-פרצופיים, נלחמים על כאלה שטויות, סתם בשביל פרינציפ, כוסעמו מה כואב להם כ"כ?!
יאללה, שילכו להזדיין כולם גם כן, אני באה בשביל לעבוד, להוציא ת'בסט מעצמי וללכת הבייתה. חלאס כבר עם השטויות שלהם... וגם עם שלי.
לא רוצה חבר, לא רוצה סטוצים יזיזים לא יודעת מה, לא בראש שלי בכלל להתעסק עם זה...
כ"כ מגעיל לי עם כל מה שקורה מסביב, שכל פעם שאני רואה עוד 'קצת' מזה, בא לי להקיא לתוך שקית.
אגב (ככה ב-דרך אגב), החברה הכי טובה שלי, החליטה לנתק איתי קשר בגלל חתיכת פוץ, סליחה חבר שלה, שהחליט שאני גוררת אותה לרעה ובכלל אני כזאת וכזאת (זה מה שקורה כשממציאים חרטות) ואני החלטתי... להיות אדישה. היא לא שווה את כל הדרמות בכלל. אפילו שאנחנו חברות הכי טובות מכיתה ו' בערך, ואותו היא מכירה חודש וחצי (?) אבל מה? זה פאקינג כאב.
זה היה הדובדבן שבקצפת לשבועיים האחרונים.
אבל - כמו שאמרתי, שמים זין, נהנים מהחיים. יאללה עכשיו כמה שיותר לעבוד, לצאת עם חברים, שנה חדשה.
ולגביו? לשבור את עצמך זה לא קל. אבל לומדים. אני סיימתי, כאן ועכשיו, הקטע הזה נגמר.
אני נשמעת כ"כ פאקינג אדישה... שיהיה, צריך להיות חזקים, לא?
אני שונאת את ההרגשה, אבל אני כ"כ רוצה שייהרס, שיראה את מה שהוא מפספס, או שאני מרגישה זאת שפספסה? כי אני יודעת שאני זאת שהרסה.
זה לא מעיק, זה פשוט מעסיק, נכנס לי למוח, אין לי כבר כוח... זה הולך לאיבוד, וחוזר, מנסה לחדור ללב, אך במהרה מוותר. כי הלב כבר תפוס חזק, בשבילו כבר נגמר המשחק, הלב חושק רק בך, כ"כ מתגעגעת, אהובתך.
החיוך שעל שפתיי והכאב בלב, חודרים עמוק לנשמה, וזה זז בין נעים וכואב... (הגעגוע) ואני לא יודעת אם להרגיש אשמה. (הרצון לתיקון) כי המעגל בשבילי לא סגור, ולחשוק בחיוך מרגיש לי אסור, ונכון שזה גם ככה כבר לא רצוי, אבל הלב לפעמים מרגיש חצוי... לחסום את כל הרגשות, להפוך את האמת לסודות, לסלוח אבל לא לקבל מחילה, הרכבת רוצה לנסוע, אך נשברה המסילה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
My whispers
