ושום דבר לא נוגע בי ככה,

לא הקצינים המצעידים ברקע,

לא העמידה בצפירה לצד המשפחות השכולות,

לא המהירות בה מוקרנים החללים על המסך,

ולא ההבנה שכל מה שנותר מאותו אדם הוא תמונה וזיכרונות.

דווקא אז, שתי הדקות שלי לבד בבית אל מול מסך הטלווזיה זיעזעו את עולמי.

אני עומדת זקופה ומביטה בראש הממשלה שלי, ביבי נתניהו, משפיל ראשו ועוצם עיניים.

הדמעות פורצות כמו מעצמן. אני רוצה לשאול אותו "למה?" או "איך", אך לא יכולה.

איך זה שדווקא הוא כמו רבים לפניו, שחווה אובדן ושכול, הוא זה שמסוגל

ומוכן לתת את האות ולגרום למותם של הצעירים האלו-

איך ישנים כך בלילה?

מה יכול להיות שווה את המחיר?

למה יש מלחמות וכאב, ולמה אלוהים לא מתערב?