"הרכבת תעצור בתחנת אשקלון, הנוסעים לתחנות..." הקול המעצבן שלה מתנגן לי באוזניים ומפריע לי להתרכז.

אני שקועה פלאים באיזה תרגיל שלא נותן לי מנוחה, הרכבת נעצרת ושנייה לאחר מכן אני שומעת צליל סירנה מוכר.

אני מסתכלת לצד ימין שלי, יוצרת קשר עין עם איזו בחורה מופתעת כמוני ושואלת אותה בשיא הטמטום "מה זה?"

כמו מישהי שלא חיה בארץ הזו ולא יודעת שאמא של החמאסניקים זונה. היא, מן הסתם, לא טורחת לענות לי.

אני לא מספיקה לנשום כשאני רואה את ים האנשים קמים ונוהרים אל היציאה מהרכבת, מרימה טלפון מיידית לנ'.

אני בעיקר בהלם. "מה זה קשור עכשיו?" אני שואלת "אני לא בנויה לזה!!זה פשוט לא בשבילי!" אני מודיעה לה.

כאילו מישהו נולד והודיע "אני בנוי לחיות בפחד לחיי וחיי הקרובים שלי"

אנחנו שומעים שני בומים, נ' מצווה עלי לנשום ואני חוזרת אל הרכבת.

חוזרת 11 חודשים אחורה.

מדהים איך כלום לא משתנה במדינה הזו.