אני אוזקת אותו למיטה, ואבודה לחלוטין.

אין לי מושג מה לעשות עם כל הכח הזה שניתן לי, ואני מפחדת להכאיב לזה שאני כל כך אוהבת.

הוא מביט בי בצפייה דרוכה.

"אני לא מסוגלת" אני אומרת ומתקרבת להתיר את האזיקים.

"בבקשה, תנסי" הוא מסתכל עלי בתחינה.

אני מעבירה ידיים לאורך הגוף שלו בעדינות והוא עוצם עיניים, הציפורניים ואצבעות שלי רצות לסירוגין על הבשר, מידי פעם ננעצות, מידי פעם מלטפות בעדינות. בשלב מאוחר יותר אני נפתחת וגם צובטת, או סותרת.

הוא מחכה להתפתחויות נוספות, ואני כולי דרוכה ומפוחדת ממני ומשאוכל לעשות לגבר שלי.

אני מכסה את עיניו ומתקרבת מטה, יודעת שהוא מרגיש אותי, יודעת שהוא מחכה לי. ואז, מבלי להתריע מראש, אני סותרת לו- שם למטה במקום הכואב ביותר בייקום.

הוא מופתע, כואב, מלא אנדרנלין, ולא מוציא ציוץ. נראה כי ההלם שיתק את שנינו.

אני ממשיכה במשחק של שפתיים ידיים עד שהוא משתגע. אני מרגישה אותו , יודעת בדיוק מתי סף הכאב עומד להפרץ ואז מתיישבת עליו ומבקשת ממנו לעשות אותי.

אנחנו מתנשקים, והוא כבר עייף וסחוט, וכל הכאב והתסכול שבו בי, בפנים, עמוק.

מבקש אישור לגמור, ממלא אותי.

מתירה את האזיקים, נשכבת לידו ונקברת בתוכו לחיבוק.

"אני לא אוהבת את זה" אני אומרת לו ומרגישה ריקה פתאום.

הוא מנשק אותי ואנחנו נרדמים. 

#שנתיים וחצי אחורה.