וברגע ההוא כל העולם עצר מלכת. הסתכלתי אל מסך הטלווזיה כמהופנטת, לא להאמין.

הכתבים ברברו רצף מילים שתרמו כלום ושום דבר אינפורמטיבי, והמח שלי פשוט קפא.

3 נערים ישראלים נחטפו. ואני רק חשבתי שזהו רגע בלתי נשכח שיצרב בהיסטוריה של ישראל לתקופה ארוכה.

זהו בדיוק הרגע שבו נחצו כל הגבולות בין מה שהיה מותר עד עכשיו לבין המציאות החדשה שנוצרה.

גם אז לא היה לי מושג כמה שדברי תיארו בלשון המעטה את האמת.

ביום ד', ה2 ביולי, התקבלה הידיעה- יהודים חטפו, עינו ושרפו למוות נער ערבי כבן 16 ממזרח ירושליים.

כולם נחרדו, הבושה הציפה אנשים ברחובות, הכעס.

ואני רק שאלתי- מה ציפיתם שיקרה? אנשים ענו לי, בצדקנות שכל כך מאפיינת ישראלים "מה זאת אומרת?! לא שורפים ילד בחיים!"

"וכן רוצחים שלושה?" החזרתי שאלה.

"אנחנו לא חיות".

כחלק מהיותנו לא חיות, נגזרו עלינו דורות על גבי דורות של נרצחים. שנים על גבי שנים של ריצות למקלטים.

הוחלט, שכבני אדם, עלינו לממן, לפרנס, ולחזק את אויבינו. הוחלט כי עלינו לשבת בשקט, על הספה בבית, ולצפות בחברי כנסת מגנים את התנהגותה של ישראל ומעודדים פעילויות של רצח וטרור בה וכנגדה.

נגזר עלינו לסכן את חיי בנינו, בשליחתם באופן קבוע אל מעבר כרם שלום עם כמויות של שתייה ואוכל לאותם האנשים שפוגעים בנו על בסיס קבוע.

ואז נשמעות הסירנות, אחת, ועוד אחת, ועוד אחת. ויושב לו איזה פציפיסט שמאלני במרכז ת"א שזורק משהו על משהו שמסתיים במילים "התעללות" ו"כיבוש".

וביבי שותק. סירנה, ועוד סירנה, והשמאלני המזויין, וביבי שותק. ואנשים שואלים, מה הלאה? ואיפה הצדק? ומה יהיה עלינו, על העם שלנו?

וביבי לא טורח לענות. הוא רק שותק. בסופו של דבר עושה טובה וזורק לחמאס עוד שורה קבועה על תקיפה אינטנסיבית שתבוא. 

אחמד, מוחמד, חמד וחמודי צחקו. בטח עוד איזו הפצצה מהאויר של אמל"ח. נו באמת, מזה אמל"ח? נייצר עוד. וגם אם ימותו בני אדם, נצלם ונשלח. נשלח לCNN, לBBC, לאלגזירה. נפרסם בכל מדיה אפשרית. אנחנו מסכנים, אנחנו כבושים, אנחנו הקורבן.

מה ציפיתם שיקרה באותו הרגע? שאנשי מדינת ישראל ימשיכו לחיות תחת טרור בשלווה, ושקט? הרי אנחנו בני אדם, אנחנו לא מסוגלים להתמודד עם הטרור. המוות כואב לנו, גם אם הוא לא שלנו. אנחנו עם אחד, מחוברים בלב ובנפש זה לזה, וכל פגיעה באדם אחד פה דינה כפגיעה בעם שלם.

אז קמו שישה ילדים, טיפשים, חלשים, כואבים, חטפו ילד בן 16, עינו ושרפו אותו.

לא לא, אל תטרחו לקום בצעקות. אני לרגע לא אומרת שמדובר בפעולה מקובלת. יש לגנותה ולטפל בה מהשורש. אך עם זאת, אל תרימו גבה בהפתעה, או תצקצקו. דמו של אותו הילד מרוח כאות אזהרה על דלתות הכנסת, דלתות הכניסה אל חדר ראש הממשלה וידיו. לא פלא, שתחת ממשל שכזה, אנשים מרגישים שעליהם לקחת את הצדק לידיים.

ואז הן אומרות לי "לא כולם אשמים", החברות "יש גם חפים מפשע". ובכן, ודאי שיש כאלה, כמו בכל מלחמה- תמיד יש חפים מפשע.

וזה כואב, וזה נורא, וזה קשה. אך זו המציאות. וכאשר אב שולח את בניו לעמוד על גג בניין המיועד להפצצה, או אזרחים שמסרבים להתפנות, או ילדים שמחונכים לרצוח ולהרוג, הפגיעה היא בלתי נמנעת.

זוהי התבכייינות ממושכת, שנפרשת שורות על גבי שורות, שחור על גבי לבן. בליל מילים שהם כלום, ולא יעשו דבר אבל הייתי חייבת להקליד.

בברכת לילה של שקט, בתוך שבוע של שקט, שיביא לרגיעה.