כשחיים מספיק זמן בין אותם הקירות לומדים דברים.

איך הרצפה מרגישה בקיץ ואיך היא מרגישה בחורף,האם יש שרב בחוץ עוד לפני שפתחת את החלונות בבוקר,איך כל עקב של כל נעל בארון נשמע בחללים ואיזה מהם את הכי אוהבת (האפורות),איך לסגור כל דלת ובאיזה עוצמה ככה שהיא לא תעשה רעש. להבדיל בין הרעש של מכונת הכביסה, המייבש,מדיח הכלים,ואיזה צעדים בדיוק לעשות כשאחד מהם מפסיק לעבוד לפני שצריך להתקשר לטכנאי. איפה אפשר לדבר בלי שאף אחד אחר בבית ישמע,הנקודה במשקוף שבה הכי הרבה אנשים דפקו את האצבע הקטנה ברגל ואיך להימנע מזה,לאיפה באות נמלים אם משאירים אוכל בחוץ ומאיפה נכנסים היתושים בקיץ כי יש חור ברשת שאף אחד לא מתקן,באיזו דרך לעבור אם אין חשק לדבר עם אף אחד,שכדי לעבור במקלחת כדאי לשים נעליים כי תמיד רטוב שם,איך לדבר עם אמא בלי לדבר עם אבא ואיך לדבר עם אבא בלי לדבר עם אמא. את האור ואיפה הוא לא כשלא באלי שהוא יהיה לי בעיניים,את הנקודה שאליה בדיוק המזגן מגיע,את השנייה כשאמא מחליטה לעשות מבצע ניקיון ואת השנייה שלי להתחפף משם.

הקירות סופגים דברים. הם מכילים שנים של אהבות,צחוק ובכי,של כעסים ותסכולים,אינספור רגעי שעמום ורגילות,ריבים,מכות,נשיקות וחיבוקים. הם שומרי הסוד,שומרי הסף,שומרי הראש. הם אובייקטיביים הם יספגו כל דבר שנזרוק לתוכם,הם לא שואלים או שופטים,הם לא זוכרים כלום,והם לא משיבים או דורשים דבר בחזרה.

כל מה שהם מבקשים זה שנשאיר אותם שם,שנחיה בתוכם ושלא נאשים אותם כשאנחנו לא מסוגלים לנשום.

נשארתי יותר מדי זמן כאן,כנראה שיש כזה דבר יותר מדי בית,כי הוא עצמי וחייתי בתוכו יותר מדי זמן.

הגיע הזמן לצאת החוצה.

קצת סבלנות.

ברל'ה.