חושך מצרים בחוץ,יש הפסקת חשמל. אני חושבת שככה נראה העולם לפני ה"ויהי אור".

התקשרתי לאמא לבשר לה שלא תמהר לחזור הביתה שכן אין כ"כ לאן או למה לחזור והיא שאלה אם אני מפחדת?,מהחושך.

אני לא חושבת שמעודי פחדתי מהחושך,אף פעם, גם לא בגיל קטן ממש, גם כשפחדתי מהשואב האבק או מהמדרגות שלנו.

מוזר שהיא דווקא שאלה אותי את זה עכשיו. עוד יותר מוזר זה שהתעצבנתי מהשאלה,עניתי לה "לא אמא,אני לא מפחדת פשוט רציתי להגיד לך שלא תמהרי הביתה כי אין חשמל ואפילו החוצה אני לא יכולה לצאת כי חושך תהום בחוץ" והיא המשיכה לדבר אז עניתי לה "ביי" עצבני וניתקתי.

אני עדיין מרגישה את העצבים שלי בברכיים ובכפות הידיים ובקצה הריסים.. את השאיפה של האוויר כדי להירגע ולא לזרוק משהו על הרצפה,למה אני כ"כ כועסת? למה אני כ"כ עצבנית? כי אין לי כוח והכל נראה גדול מדי,וכל מה שאני רוצה זה הסחות דעת על גבי הסחות דעת,מוזיקה,וספרים,ואתרים,וצ'טים ושיחות רנדומליות וכאבי שרירים ונפילות מוזרות,והכל שיכיל כמה שיותר רעש וכמה שפחות דיבורים,ואם כבר דיבורים בלייב אז שלא יהיו מאנשים שאני מכירה או משפחה. וההפסקת חשמל הזאת הורסת לי.

חשבתי שמה שאני צריכה זה קשר חדש ומישהו או משהו להשקיע בו.. והנה יש לי הזדמנות,אבל לא באלי על זה,לא באלי על שום דבר מזה,לא על שינה משותפת או נשיקות לא על שיתוף ובעיקר לא על זה שמישהו יכיר אותי. לא להשקיע את המאמץ בזה שישאר ולגרום לו להרגיש שאני רוצה שהוא ישאר,כי את האמת לא באלי שהוא יהיה בכלל.

מחר יש הופעה,שצריכה להיות נחמדה,אני מקווה להנות ממנה באמת שאני מקווה,אני מקווה שתהיה לי הסבלנות לשבת ולהנות.

קבעתי משמרות,ואני רוצה לבטל את כולן,אחת אחת.. ולא להמציא תירוצים אלא פשוט להגיד "לכו תזדיינו כולכם,אני מתפטרת". 

אני כ"כ כועסת ועצבנית.. קשה לי לנשום מרוב עצבים,בבקשה שלא תישמע עכשיו איזה פתיחת דלת וקול שיבשר "אני בבית" בבקשה לא,תנו לי לבד.

החשמל חזר,והדלת נפתחה.

להרוג.מישהו.עכשיו

ברל'ה