לא אהבתי את בית ספר.

שנאתי לשבת בכיתה ואת מרבית שעות הלימודים ביליתי בדשא שמאחורי הספרייה. זה היה עולם אחר,שבו החוקים של בית הספר ושל העולם כולו מפסיקים לחול ברגע שאתה חוצה את הפס של המדרכה ויורד אל הדשא. הגבול בין הדשא לגדר לא היה סתם גבול,אלא שער בין מה שבחוץ לבין מה שבפנים.  זאת הייתה החברה שלנו,הטריטוריה שלנו. מלאת צחוק,צבעים,חשיבה לא שיפוטית,משחקים של ילדות,אורגיות של ילדים עם תלתלים על בטנות וברכיים בעורפים. זה היה מה שאהבתי בבית ספר,זאת הייתה הסיבה העיקרית למה קמתי כל יום ועמדתי בתחנת ההסעה. כי ידעתי שזה לא יימשך לעד כי ידעתי שההבטחה לצחוק ולצבעוניות לא תימשך מעבר לגדרות ורציתי מזה כמה שיותר.

לבית הספר חזרתי כמה שנים אחרי בשביל הבגרויות. את הציורים שציירנו על הקירות מחקו וסיידו,את אחד מהעצים כרתו,ובעיקר הוא היה ריק. לא היו עוד ילדים עם צבעים בשער ובידיים שוכבים על מרבד הדשא,לא הייתה מוזיקה טובה באוויר,היה שקט נטול צחוק של בית ספר בזמן שיעור. במקום ישבו שם שלושה ילדים עם ספרים ביד מ"כיתת המחוננים" כי לעשות כיף בשמש במקום ללמוד כנראה כבר לא מושך את הילדים התחרותיים וההישגיים של היום,ובשביל לעשות כלום? יש בית ומחשב ואייפון. הדשא שאותו היכרתי נעלם ביום שעזבנו את בית הספר. כאילו כל אחד סחב איתו חתיכה קטנה בקצוות החולצה או בכיס ככה שלא נשאר דבר.

אני לא מתגעגעת לדברים לרוב,איכשהו געגועים אצלי מתקשרים לחרטות וקשה לי עם חרטות. זאת המשאלה לחזור אחורה לדבר שאינו קיים עוד,נוסטלגיה פירושה המילולי הוא שיבה לבית וכאב,ומי צריך עוד כאב בחיים?.

נפגשתי עם חברה מאז,מהתיכון ומהדשא. ישבנו וצחקנו ואכלנו רימונים ובלי שום הודעה מראש נפלט לי מהפה "אני מתגעגעת לבית ספר" והיא צחקה במן צחוק עצוב ומזדהה,הנהנה בראשה ואמרה "גם אני מתגעגעת" ושתינו הבנו בדיוק למה.