תמיד רציתי חלון במטבח,כזה שפונה החוצה. כזה שיש לדמויות מתוסכלות מסרטים וספרים,שיהיה להרהר מתוכו ולרקום עולמות לחמוד להם. שיצור מסגרת לכל הרצונות שלי,לכל הדברים שלא יקרו,ואולי לאלה שיפתיעו אותי וכן יבואו למציאות.

מעולם היה נראה לי שההרהורים הכי נעימים מתרחשים שם,כשקרן אור של בוקר מאירה על כיור ,שהאור החם של דמדומים מכה במשטח השיש,טיפות גשם זולגות על חלון ותמונות של רוח מכה בענפים. זאת נראית מסגרת נפלאה ללכת בה לאיבוד באשליות. אולי כי זה גם מחזיר אותי לתקופה שבה הדברים היו פשוטים יותר. שלא היו כ"כ הרבה בחירות לעשות והאפשרויות היו תדירות. לעולם שבו להיות אישה אמר בעיקר דבר אחד,להיות אישה של. שיש לך כביסה לקפל,וכלים לרחוץ וישבנים לנגב,ובעל לנשק לו ולהגיש לו צלוחית של משהו חם בערב,ואז מיטה וכר.

כשלמדתי ספרות למדנו שיר על סינדרלה. סינדרלה במטבח, כמו סינדרלה בסיפור מינוס הנסיך,חלמה שיוציאו אותה משלשלאות הסבון והרצפות וכמו כל הדמויות בראש שלי העבירה את מיטב שעותיה מול אותו חלון,מפנטזת על מרד. היום עולה בלבי התחושה שאולי כפינו על סינדרלה את הרעיון שב"חופש הבחירה", השלנו אותה שהוא בהכרח יותר טוב מ"האין ברירה" שבו היא שוהה. ואולי בכלל טוב לה,והיא לא רוצה נסיך שיסחף אותה על איזה סוס לבן,אלא נסיך שיבוא הביתה עייף אחרי שעות רכיבה,ייתן לה נשיקה על הלחי ויבקש שתכין לו שניצל.

לא גדלתי בעידן האין ברירה,אלא בעידן עודף הברירה,שבו יש הכל ואולי יותר מדי. ולפעמים בלחש,רק בין האוזניים,מתחשק לי להיות האישה בחלון. 

"השעות הטובות של סינדרלה עברו שם למטה בּמטבח

היתה לה חרות הדעת

אם נאמר זאת כּך."

ברל'ה