הרעיון של החיים תמיד היה נשמע טוב בעיני.

עם כל האנשים בחוץ שעושים דברים, שרצים שמביאים,שאוהבים ושונאים,שסתם הולכים ברחוב בכזאת פשטות. תמיד היה נראה לי שהרעיון הזה יכול לעבוד בשבילי,שגם אני יכולה ללכת למקומות.

אבל מבחן המציאות מוכיח אחרת. אני הולכת בחוץ ומרגישה לא במקומי.
המחשבות שלי בוגדות בי,המבטים שלהם נראים מנותקים, ריקים. אין בם טיפת אהבה ואין בי טיפת הערצה בשבילם. היופי נמוג,הקסם נעלם, הם מתגלים לי צפויים,קטנים, מגוחכים במקרה הטוב ושנואים במקרה הרע.

מילותיהם מיותרות, משעממות, דלות. הן מכבידות עלי, הם כולם מכבידים עלי.

בחלומות שלי הרחובות ריקים, ניירות עפים באוויר, כמו לפני הפצצה, יש שקט, ושלווה. אין לחץ, אין חרדה, אין את החשק לברוח
לחושך, לקירות, למיטה ולהתחבא שם לנצח.

הם זניחים, כ"כ זניחים. מתחת לאפי הפכתי למיזנתרופית, שונאת אדם, אך מאמינה בו עד אין קץ. ארים את חרבי, אחדד לשוני ואצהיר שיש תקווה ויש טוב, אבל אנשים בחוץ עושים לי צמרמורת.

ההשראה בורחת ממני כמו ממגפה. כל המילים חומקות לי מבין האצבעות והכל מוקף ברעש בלתי פוסק, כמו זמזום של דבורים של חרקים מלאי כנפיים. שום דבר לא נקי.

אין חשק וכשסוף סוף הוא מגיע החיים לא מאפשרים אותו 

אני יכולה לעשות הכל, אבל מה עושים עם כל הכל הזה? 

אף אחד לא לימד אותי מה עושים עם אפשרויות בלתי מוגבלות.

 חביתה אולי?

don't be silly turn on billie לה לה לה 

ברל'ה