הקרב על הדלת.

הריקוד המוכר בין החוץ לפנים,האם לחצות את אותו פס מרצפות ולצאת, הלב מרעיש ודופק,הזיעה מצטברת בין
האצבעות,הזמן מאט וכל נשימה מחרישה אוזניים. מדובר בשניות,בצעד,בסנטימטרים, אבל כשגבול הזה נחצה אין דרך חזרה. את עוברת את פס המרצפות והמגפיים משמיעות נקישה,כאב בטן מתון מתחיל כשאת יורדת במדרגות,את מביטה אחורה ומבינה שההחלטה לא טמונה שם בדלת,היא הוכרעה מזמן, בבחירת החזייה והחולצה ההיא ואולי בכלל בתור ההוא בבית המרקחת, כשהוא התיישב קרוב מדי וסיפר לך בדיחה שלא כ"כ הצחיקה,בכל מדרגה השעון חוזר לאחור,בכל הד מתבהר יותר שההחלטה הזאת הוכרעה מזמן. הקור בחוץ מכה בך,תמיד אהבת אדים של קור,אפשר לראות נשמות של אנשים בהם. הוא מחכה לך שם ברכב. מפתיע כמה הדרך לגיהינום מסנוורת,  "go toward the light" את אומרת לעצמך וצוחקת ומתקדמת לכיוון שני האורות הצהובים. את נכנסת ושניכם מתבדחים כמה זה מוזר וכמה זה מביך למרות שזה לא.

בגידות קטנות,שקרים לבנים. ההתעלמות מהחישוק המוזהב על הקמיצה השמאלית שלו והבוסטר של הפעוט מאחור,זה לא מתחיל ונגמר בליטוף הלחי שלך,או בנשיקה ההיא,לא בהבנה שהוא לחלוטין מיומן ואת לא הראשונה וגם לא תהיי האחרונה,לא בריח של הצוואר שלו, כמו סיגריה ראשונה מאחורי הספרייה,לא בקילוף הבגדים ולא כשהוא בתוכך ובשנייה של ההתפכחות כאשר התשוקה פגה. "האדים האלה" הוא אומר ומצביע על שמשת המכונית "יהפכו לגשם שישטוף את כל החטאים שלנו". 

הלילה מסתיים בנשיקה ובעוד כמה שקרים,את נכנסת למיטה מלאה בטביעות האצבעות שלו כך שאין סיכוי שתחמקי מעונש,האשמה לא מגיעה,המצפון לא מכה ואין קולות בראש שמכריזים "זונה,בוגדת,שקרנית,הורסת בתים",דבר לא השתנה. ברגע שבין ערות לשינה  צליל מסרון מקיץ "את פנויה ביום רביעי?" ואת עונה "כן" וחוזרת על הכול מחדש.

אני פותחת את הפה ומספרת,לוחשת. נאפתי, חטאתי, לקחתי את עשרת הדיברות ועשיתי מהן אוריגמי, חתכתי אותן לעגורים וצפרדעים . ואני רואה את הניצוץ לגבי מי אני כבה בעיניו של הבנאדם השני, את מחשבות הזימה, את הדימיון של הגברים משתולל ואת האף של הנשים מתקמט, הן מדמיינות אותי קבורה עד צוואר בחול וחמולת גברים עטויי בדים מיידים לעבר מצחי אבנים.

הסוד-לא-סוד הזה לא מטריד את מנוחתי לעיתים קרובות, המצפון שחשבתי שיש לא קיים, וכנראה לא רק אצלי. התהייה למה עשיתי את זה עדיין שם, היא עדיין שם כל פעם שאני עושה משהו לא שקול, משהו ששונה לחלוטין מאותה קופסה שאנשים,ואני, מתאמצים כ"כ להכניס אותי אליה. גם כשאני נפגעת ונשרטת, החרטות שלי מעולם לא עולות על דברים שעשיתי, רק על דברים שלא. 

ברל'ה