בעוד שאת כל סביבתי מעסיקים דברים כמו שכול, קברים, פטישי פלסטיק מנופחים וספרי חוטים אותי מעסיק, או ליתר דיוק העסיק, דבר אחד מרכזי והוא המחזור שלי, או ליתר דיוק, איעדר המחזור שלי.

אני כבת 22 ממוצעת שעושה סקס לוקחת גלולות. כבר תקופה מסויימת, אחרי שנמענתי מהן מכל מני שיקולים, סרטן שד, שאלות מוסריות כאלה ואחרות.  אבל אחרי חוויה לא ממש נעימה שכוללת קניה די מביכה בסופרפארם, מול מוכרת שמכירה אותי, של שתי ערכות במחיר אחת (מבצע בכל זאת), וישיבה די מלחיצה על האסלה בבית של ההורים בזמן שאני מביטה אל אותו מקלון כאילו כל תקוות המין האנושי תלויות בו ובקו הנוסף, או הלא נוסף שיתווסף אליו, רצתי לרופא הנשים שלי והוא רשם לי את הלבנות הקטנות.

הן מופלאות, מלבד כמה תופעות לוואי מעצבנות שהיו בהתחלה, כאבי בטן, מצבי רוח וכאלה. הן סידרו לי את המחזור, ניקו לי העור ובעיקר הסירו ממני דאגה אחת גדולה ועיקרית והיא כמובן- תינוק.

יש לי פרטנר חדש ובניגוד לאופי הזהיר שלי בד"כ זנחנו את הקונדומים יחסית מהר, הרי אני נאצית בכל מה שנוגע לגלולות, כל ערב השעון מכה שבע ולבנה קטנה נכנסת לפה ומוחקת את כל דאגותי.

אממה קוראי היקרים, בשבועיים האחרונים התחילו לי בחילות בוקר, כל יום קמתי כשמיצי הקיבה שלי עושים לי חינגה בפה, ומפה התחילה לקונן בי הפרנויה הקדמונית ביותר שלי, מעין שלט אילם שמאיר בנורות גדולות ולבנות "היריון?!". אותו שלט מתחיל להאיר כבר ביום הבחילה הראשון, הוא מוביל לזה שאני מרגישה שהקוסמוס שולח לי מסרים, איזה אמא מבקשת שאני אחזיק את התינוק שלה בחנות, שהוא כולו נוזל וחייזרי, אמא שלי מתחילה לדבר על חוויות הלידה שלה, בפרק של הסדרה שאני רואה יש דיון על הפלות, אני נוסעת מאחורי משאית עם תמונה גדולה של תחליף חלב אם ועליו איזה עולל חייכני, כל הקוסמוס קורא וצועק לי את אותה מילה מפחידה ומייאשת "היריון".

אני סופרת את הימים והנה מגיעה ההפסקה של השבוע, אני זורקת את החבילה הריקה של הגלולניות, וממתינה, ממתינה ליום החמישי, שבד"כ הוא יום ראשון בשבוע, ממתינה לשינוי מצב הרוח, החצ'קון התורן, החשק להרוג מישהו.. ממתינה לחוסר הנעימות כאילו זה טיול מהמם לאמסטרדם.

יום ראשון מגיע אבל מצב הרוח שלי טוב מתמיד, העור נקי כמו שלגית, אין כאבי בטן או ציצי, הכל רגיל. אחרי שבועיים של דאגות עולה השאלה והפעם בקול רם "היריון?" והנה אני מתכננת תוכניות, מחשבת את הימים, אני אלך לקנות ערכה ביום רביעי, אחרי החג, אני אתן לזה עוד יומיים, ואני אקבע תור לרופא כבר מעכשיו ואולי בדיקת דם כי תכלס אי אפשר לסמוך על המקלונים האלה, וצריך להגיד לא', הוא בכל זאת האבא, וגם ההורים יצטרכו לדעת, כי מי יחזיק לי את היד שיעקרו את הדבר הזה ממני החוצה. תוך שה"מיני תוכנית" הזאת מתנגנת לי במוח ואני נרדמת בלילה חמסיני ומגעיל אני חולמת, סיוט על תאומים ומאה שערים, ועגלות ובעל ששונא אותי ואני שונאת אותו, ומוות ולידה איומה, וחיתולים גדושים והרבה הרבה הרבה רע. ואני מתעוררת מזיעה מהחום והחרדה ושמה יד על הבטן ולוחשת לה נואשת "אין בך כלום נכון? בבקשה שאין בך כלום".

א' לא עונה לי, בפעם הראשונה מזה שהתחלנו להיפגש, ואני מרגישה לבד ופוחדת וחרדתית, וזהו כבר ניגנתי לעצמי את התרחיש האיום בראש כבר אלף פעמים. אז אני צריכה להשתין, ואני הולכת לשירותים מנגנת לעצמי את אותו התרחיש ואז.. ואז דם, והתכווציות וכאבי בטן. מעולם לא חשבתי שאשמח כ"כ לסבול, קמתי, לקחתי פד מהארון והסתכלתי על עצמי במראה מחייכת כאילו קיבלתי מתנה יפהפייה, מרימה את החולצה שלי ומרוצה רק לראות את אותה הבטן שאני יודעת שתישאר ריקה.

אושר אושר באמצע יום הזיכרון. 

ומה המסקנה? קונדומים.

ברל'ה.