בפנטזיות שלי אני מפשיטה אנשים.

את הטבעונית חונקת במעיל פרווה ארוך עד הקרסוליים, אפור בצבע של צ'ינצ'לות ואת צווארה מקשטת בשועלים עם עיני זכוכית, את הבחורה הרזונת מפשיטה מהמכנסונים הקצרים עם הכיסים המבצבצים ומחליפה את בגדיה הזעירים בתחפושת  של שלד, את התיק הצבעוני שלה בשקית של מקדונלדס. לחרדי אני מגלחת את הפאות השחורות, זורקת את הכובע לפח ואת המעיל להומלס שיושב ליד הסופר, את הנעליים השחורות בסנדלי שורש, את המכנסיים האטומים במכנסי חאקי עד הברך, את החולצה הלבנה אני קורעת ממנו ועושה ממנה דגל שבו אשתמש יום אחד אם אתקע על אי בודד. דוחסת את ראשו בקושי לתוך חולצה כחולה כהה עם כיתוב בדפוס יידישאי קפקאי "אלוהים מת", את ההיפסטר אני חונטת בחליפה מחויטת ויקרה, מהדקת סביב צווארו כמו חבל תלייה עניבה מפוספסת, ליד אחת משדכת אישה פולנייה וביד השנייה שוזרת שני ילדים מזיעים. את הגופיה הלבנה עם הכתמים של הזקן עם הקעקוע הדהוי של המספרים על היד אני גוזרת לקישוט של סוכה ועוטה אותו בחולצת קאובוי מפוספסת של זארה עם "תג שריף" צהוב, את הבליטה בבטן ושני "התקועים באמצע" של האמא עם הפליטות על החולצה אני זורקת לפח מחוץ למרפאת ההפלות הקרובה, מלבישה אותה בשמלה קצרה ושקופה, גרביוני רשת ועקבים כמו בניינים שנוטים ליפול, צובעת את פניה בצבעי מלחמה ומניחה אותה בתל ברוך, להיקרע בידי גברים זרים בכל יום מחדש.

אני מחליפה לכולכם את הראשים, ידיים בידיים, זוגיות בשלישיות ויחידים.
ואתם רק עומדים בתור חצי שלמים ומפורקים לגמרי ושואלים אם יש את החדש של גרוסמן.

ברל'ה