ארבעה חודשים עוברים מהר, ארבע דקות.. לא ממש.

ככה זה, בין לדקה לדקה הזמן עומד דומם, אבל במבט לאחור אין דבר מהיר ממנו.

קשה לי לחזור לכתוב כאן אחרי תקופה כה ארוכה, כאילו עלי להיזכר בעצמי מחדש. כן.. זה הכינוי שלי, וזה הגיל שלי, וכך הרגשתי, פעם מתי שהוא. עכשיו צריך לייצר מחדש, לאגור את המחשבות, לסדר אותן, לקטלג, כי אני לא אוהבת פוסטים לא קוהרנטים, זה מרגיש כמו רמאות.

יש משהו מפחיד אימים בדף חלק. בראש שלי יש אותי שוקעת בואדי שבסוף הרחוב. השער שלי נתפס בין חלוקי נחל לבנים, מים ירקרקים מלטפים לי את הלחיים והאף, אצות נכרכות לי סביב הקמיצה, אני שוקעת במיטת ירוקת וחתיכות ענפים. לימיני גופת חתול, והבקבוק שזרקתי לשם, עם פתק וסוד בגיל 6.. בכיתי כשהוא לא צף ורק צלל לו למעמקים משאיר בועות אוויר קטנות אחריו לזיכרון.

בראש שלי הקושי לוותר, וטעם של קיא ובגידה בפה, כעס והשפלה, פנטזיות על נקמה, חלונות מנופצים, גלגלים מפונצ'רים, גפרורים, בנזין ואש, עד כליון, בתוך חדר אחד קטן בקומה שנייה או שלישית בז'בוטינסקי ברמת גן.

כי בראש שלי דברים כה יפים ואיומים ונהדרים, ודף חלק הוא פשוט חלק מדי.

מילים הן האויב הגדול ביותר של הדמיון. אני מתחילה לכתוב ואני מרגישה אותם בורחים לי מהתאים האפורים, האצבעות שלי לא יכולות להם, נוזלים לי מהאוזניים, עד שנשאר רק הרוח שלהם, רק צל של מה שהיה העצים, הגפנים, הגן המהמם שצמח לי בין האוזניים.

עקרו לנו את מטע האפרסמונים שמאחורי הבית, קמתי יום אחד ומעבר לקערת הקורנפלקס שלי להקת תאילנדים עומדים מרחוק, בכובעים גדולים ופנים מכוסות, אולי מבושה, ועוקרים את העצים מהשורש.  כשחזרתי מהעבודה יכולתי לראות את האופק, אחרי עשור שלא. במקומם יבואו רימונים. רימון הוא לא עץ יפה, כשהפרי בשל ואדום ונראה כמו לבבות אנושיים, מלאים באבני אודם, הוא יפיפה. אבל כשהעונה נגמרת הלבבות מזדקנים, הם נראים כאילו מישהו שבר אותם, שחורים, מצומקים, כעורים, מרירים. בכל מקרה לעץ לוקח שנים להצמיח לבבות.

פעם כשהייתי מבקרת כאן, בישראבלוג, לא היה לוקח לי הרבה זמן למצוא השראה, בבלוגים רנדומליים, בלי מאמץ.. קראתי רשימות מרשימות וסוערות, מורכבות, מאתגרות. אולי זו אני שהשתניתי אולי זה המקום הזה שהשתנה, אבל זה לא אותו הדבר.                     אני מסתובבת כאן, מרגישה בנאליות מכל פינה, אפס תשוקה ומאמץ וכיוון. אני מרגישה זקנה, אני מרגישה מבוגרת מדי למקום הזה. בין כל ההפרעות אכילה ושיברונות הלב, אני מרגישה, יותר מתמיד, שהמקום הזה הוא לא בשבילי. החיים הם לא כאן, וטוב שכך.

זה נשמע כמו פסקת פרידה, אני לא רואה את עצמי נפרדת מישראבלוג לעולם. המקום הזה הוא כמו חבר ותיק, כן, שנינו לא נראים אותו הדבר, ואנחנו לא מדברים לעתים קרובות כ"כ, שנינו במקומות שונים בחיינו. אבל מדי פעם בסופר, או ברחוב, אנחנו נתקלים זה בזו וזה תמיד מאורע משמח.