להיות כאן מרגיש כמו במוזיאון.

הכל בברכיים.

אני רוכבת, והרגליים באמצע והברכיים בצד, ויש לי זיעה על המצח ורעד ביד, שתי אצבעות דרוכות לבלם.

הכל בברכיים.

ומרגיש שאפול, שאצא משליטה והראש יעוף על המדרכה, והרגליים על הכביש, יד אחת בנתיב שמאל, ויהיו לי כוויות בזרועות ושברים באף.

הכל בברכיים.

אני מרגישה בקופסה, היא מקושטת בנייר עטיפה יפה ויש לה סרט למעלה והיא מרופדת בנייר צבעוני. אתה רוצה שאשב בה ואחכה, עד שתציץ פנימה, עד שתפתח לקצת אוויר. בקופסה יפיפייה, על מדף שני או שלישי מעל הראש שלך.

ואני רוצה להיות על גג ולצרוח לעולם, שאתה שלי.

ואם רק הייתי מחבבת אותך קצת פחות, כל זה לא היה משנה.

תנו לי קצת גשם בחנק הזה, שישטוף את העצבים, מהכבישים, מחולצות האנשים, מהשיער שלי.

שיאריך את השרוולים..קצת סוודרים, קצת פוך ותנור ישיבו הכל על כנו.

אני יודעת שעוד שבוע כל זה יהיה עבר, והדמעות לא יעמדו בקצה העין, מסתירות לי את המסך.

אבל בינתיים, אין עננים בשמיים ואין אלוהים בתקרה.