במקום שיש בו רק חול ופסי רכבת חשבתי שאבנה לי בית.

אבל במסדרונות מפלצות, ובין המרצפות נחשים, פחדים וחרדות מכל עבר.

ואומרים שכולם, ואומרים שלא קל, ואפילו קשה.

אבל רק כשכל מטלטלי צפונים בקופסאות חומות ושקיות אטומות, נערמים זה לזה בתוך אוטו קטן ורועש, אני יכולה סוף סוף לנשום.

חוזרת לאדמה היחידה שרגלי מרגישות יציבות עליה.

והרגשת כישלון באוויר, מבטים מכל עבר, הודעות נערמות, חוזה לברוח, דייר למצוא.. אבל שויון נפש בלב, והוא עומד על פודיום המנצחים וצוחק על כולם.

אז אשב לי בין תחנה אחת לשניה, אוכל פיצה עם זיתים שחורים, אשים אוזניות ולא אשמע שום דבר מן העולם הזה, שכל קולותיו לא מזיזים לי את האצבע הקטנה ברגל (זו שבקושי יש בה ציפורן).

ברל'ה.