האכזבות שלי הן כתמים בתקרה שהתהוו אי שם באחד החורפים, אפורים ופרוידיאנים, הם זזים מעלי כמו עננים ברוח. ובדקות שבין ערות לבין המוח השוקע בשינה עמוקה הם צועקים עלי דברים, לוחשים לי באוזן בקולות עמומים. "כישלון". 

לפעמים הם נשמעים כמו אמא או אבא, לפעמים כמו המורה לבלט שלא נתנה לי לרקוד כי הייתי שמנה מדי, המורה למתמטיקה מכתה ד', כמו האצבעות שלי שכושלות לכתוב... אבל תמיד ובעיקר הם נשמעים כמוני.

הגשם יכול להכות בחלון והרוח יכולה לתלוש ענפים, אבל הם תמיד רמים מכל קול שירעיש בחוץ.

אני חושבת שהתחלתי לאהוב למצוץ, או לפחות לחבב את זה. כל הקונספט לא מצא חן בעיני מן ההתחלה, המאבק ברפלקס ההקאה, לנשום רק מהאף, הטעם המלוח וריח החרובים הזה שיש רק לזרע (ולחרובים). אבל לאחרונה נהיה לי איזה קליק בראש.

כל הקיום כולו בין לסת א' ללסת ב'. איך אפשר שלא להשתכר מזה

אני יכולה להבין למה אימפריות התמוטטו בגלל נשים. או לפחות בגלל הפה שלנו. 

ברל'ה

*עריכה*

אתם כ"כ צפויים שזה כואב.