נמאס לי . תופסת מרחק ממנו, ממנה ועכשיו נראה אם יש עוד משהו שיכול להשתבש.
לא נראה לי שהפעם אני עושה לא נכון.
כי בינתיים התוצאות היחידות שקיבלתי היו סחרחורות, הקאות וצמרמורת.
אני מרגישה כל כך רע עם עצמי,
והכי גרוע? שאני יודעת שזה באמת אשמתי 
ושאין אף אחד שאני יכולה
לבוא אליו בטענות כלשהם. חוץ מאליי.
והוא כרגיל מבלבל אותי, משהו מוזר הולך כאן. ואני לא הולכת לנסות להבין, וויתרתי.
אולי אני מוותרת לפעמים יותר מדי בקלות, אבל די אני לא צריכה כבר דברים על הראש.
לא מדברת עם אימא מיום שישי, כשהיא העיפה אותי מהבית.
יום אחרי לקחתי תדברים ועפתי לאבא, כשמאחורה היו רק צעקות.
אני שמחה שהלכתי, אני שמחה שהיא לא מתקשרת ושלא איכפת לה ממני יותר.
יש לי שקט ממנה, סוף סוף, שקט ! כמה חלמתי על זה.
היא הייתה חונקת אותי, ומוציאה עלי כל כך הרבה עצבים, ועכשיו היא לא יכולה.
למרות שעדיין קצת מפריע, פעם ראשונה שאני מרגישה שבאמת לאף אחד לא מפריע שאני
לא נמצאת. אפילו אחותי לא מתקשרת אלי, ולא באה.
אולי הפעם הרסתי את זה לתמיד, ויכול להיות שבאמת הריב ימשך יותר משדמיינתי,
ואולי לעתיד הרחוק אני בטוחה שאני אצטער על זה, אבל בינתיים, מצויין לי ככה.
שתבין שאני הבת שלה, ולא הכלבלב שלה, שכשמתחשק לה היא מתעללת בו,
וכשמתחשק לה היא נותנת לו תשומת לב.
אימא? תביני אחת ולתמיד, אני אולי לא שונאת אותך, אבל את לא אימא ראויה לדעתי.
כי את רוצה שאני יהיה חולה, נפשית. ותתפלאי כמה הצלחת במטרה.
את זו שמסכימה שידחפו לי תרופות נגד דיכאון שאני לא צריכה.
רוצה להאמין שאני חולה, להיפטר ממני אחת ולתמיד.
אז לא אימא אני לא חולה, אני בסדר גמור, אמנם די חרא, אבל אני יכולה להתגבר.
ואני לא צריכה תתרופות המסריחות שלך, אז זה מה שלמדת בלימודי רפואה?
שהכל אפשר לרפא בתרופות? תתפלאי, לב שבור אי אפשר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
