יש פה ים ושמש ועבודה ואהבה ובית והכל בשבילי, אז איך זה שאין לי כח, שאני רק רוצה לבד ורק רוצה להפסיק להרגיש כל כך בודדה, הרי זה לא מסתדר יחד, נכון?
אני מרגישה שאף אחד לא יודע את רזי נפשי, ומצד שני, שהם כל כך רזים ומצומקים או אולי בכלל לא קיימים. אולי לא קיים בי כלום, אם הגעתי למחוז חפצו של אדם ננטש (או בעצם, כל אדם) ואני לא מאושרת, ולא תזזיתית ומלאת אנרגייה.
בא לי להסתגר בתוך קופסאת הסיגריות הזאת, הצהובה, שעוזרת לי להרוג אותי לאט, מאחורי הגמל, בצד החשוך של המדבר הזה, להסתתר מהשמש העליזה, מעניקת החיים הזאת, ולקמול בשקט.
אני לא יוצרת כרגע, נכון. ואין בי תועלת, הראש הזה הממושקף- הוא לא אלא קליפה, והגבות, העיניים, האף, והשפתיים שמעטרים אותו, אם ישמור עליי האל, עוד כמה עשורים יכערו אותו ויהפכו למושא של דחייה ממני, הידיים שכותבות כאן כבר לא מניבות דבר, הפכתי סתמית, רגילה, אולי תמיד הייתי כזו.
כלום לא עובר בין אזניי, אבל הדהודיי מחשבות ממלאים את חלל גופי מאיימים לפרוץ את עורקיי ולפוצץ לרסיסים את מוחי הרפה הזה, המתנוון, שפעם היה יהלום בלתי מלוטש בעיניי מלמדיי והסיבה לגאווה עבור משפחתי, שעליה לא אוסיף.
אני חושבת שיש לי משהו פיזי שמעייף אותי, אולי איבר לוקה שמנקז ממני כל אנרגייה, או אנמייה שממילא לא מאפשרת לי לייצר את זו.
רועיקי יותר מעניין מלסיים את הקטע..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
