שינה היא האויב הכי גדול שלי בשנים האחרונות.
גם כשאני לא חושבת על זה כבר, גם שאני בטוחה שזה עוד רגע נגמר ואוכל שוב לחיות- הוא חוזר לרדוף אותי. כמו תמיד, דווקא כשאני הכי פגיעה שאפשר. כשהגוף שלי משותק וכבול לחלום כל כך מציאותי. דמותו העצומה שבה ורודפת אותי עם העיניים הענקיות, המרושעות, הכל יכולות שתמיד כל כך הפחידו אותי. והוא כל יכול, כך הוא תמיד ישאר בראשי, לא משנה שהוא רק בנאדם נוראי ודוחה כמו רובנו, ולא משנה איפה ישימו אותו, גם בצינוק הגרוע שבגרועים. הוא שליט עליי כמו שהיה אז. הוא שמחליט אם יש לי אומץ לצאת מהחדר היום, הוא שמחליט אם אצא ואשתה את עצמי למוות, אם אפגע בעצמי היום, אם היום אהיה חסרת ערך, אם אוכל היום, אם הזקן הנחמד שרוצה לשאול אותי משהו בתחנה יראה לי כמוהו, כמו שטן, ואתחיל לרוץ רחובות שלמים כדי לא לראות אותו שוב, אם אלך לבית הספר ואגמור את הבגרויות בכלל, וכשאהיה שם איך אוכל בכלל לחשוב? איך אוכל לתפקד? איך אוכל להפסיק לרעוד ולהצמד לקירות בכל פעם שעוברת בי צמרמורת? ושוב אני מרגישה חסרת אונים, וזה מחליא אותי. שוב להיות קרבן. אפשר כבר לספור שנים מאז ועדיין אני חווה הכל מחדש. אני תוהה אם זה יפסיק. אבל גם כשאני בטוחה שזה יגמר הוא מופיע שם שוב ומרוקן ממני כל ביטחון ושארית ביטחון שהצטברו בשניה של חלום.
הם רוצים שאכתוב את כל הנזק שנגרם לי עקב ה"מקרה", הם לא מבינים שה"מקרה" הזה מתפרש על התקופה הארוכה בחיי, שבה הייתי נרדפת, שכל יום שהצלחתי להתחמק היה נחשב ליוםשל השרדות טובה. חרדות השתלטו על חיי והייתי משותקת כל יום מחדש. אפילו עצם הנגיעות שמזוויעות אותי כל פעם מחדש שהתמונה שלהן עוברת לי בראש והגוף מרגיש את המגע הדוחה הזה מהתחלה, אפילו הן רק טיפה בים בתקופה הזאת כי מה שצילק אותי לכל החיים זה הפחד התמידי ממנו. כל יום לנסות ולחשוב איך אני מתחמקת הפעם מהקריאה המחרידה הזאת לחדר המקולל שלו, לכס המלכות של מי שכמתחשק לו יכול לחרוט עליי נגיעות וגם אם נדמה שכולם יודעים אף אחד לא אומר מילה. ואם לא אתחמק? מה יקרה היום? הפעם הוא יעשה יותר? איך אוכל לחיות אח"כ? ואני תמיד לבד, תמיד לבד מולו, הענק הזה. וגם שאני רחוק ממנו אני לבד, ואין לי אף אחד שיעזור לי או ישמע את מה שקורה לי ויגיד לי שזאת לא אשמתי.
איך אני אמורה לספר להם, ליד הוריי שסבלו כבר די והותר, שאני התחלתי לשתות לבד? כשכולם חשבו שזה שעשוע אני מצאתי בשתיה, כשהייתי בגילה של אחותי הקטנה, נחמה ומפלט. בימים נוראיים, כשלא הצלחתי להתחמק. הייתי הולכת למכולת שהיתה תמיד מוכרת, קונה ושותה לבד. בכסף היחידי שהצלחתי למצא.
איך אספר כמה פעמים כמעט סיימתי את הכל? לאמא ולאבא שלי? ואיך אתן להם לדעת שכשחזרתי מבית הספר הייתי עולה למקלחת ומתקלחת 6-7 פעמים וכשזה לא עזר גילחתי את כל הגוף וכשזה לא עזר פירקתי את סכין הגילוח ונעצתי אותו עמוק בתוך פרקי ידיי מקווה שיצא ממני הלכלוך שהוא החדיר לעצמותיי. איך אספר ששום דבר מזה לא עזר? שתמיד אהיה מלוכלכת. שבהתחלה שחלמתי עליו הייתי מרטיבה במיטה כמו ילדה? שלגוף שלי כבר אין ערך? שאני חולמת על לרצוח אותו וזה הדבר היחידי שמעלה לי חיוך אמיתי על השפתיים, כשאני רואה את הדם שלו נשפך מהגוף העצום הזה, וחורכת לו את הידיים שהכאיבו לי כל כך, ועוקרת את העיניים שעקבו אחרי לכל מקום. שכל מה שקשור לסקס בשבילי זה סבל, ואם אני לא סובלת אז זה לא נראה לי בסדר. שאני כל כך פחותת ערך שאפילו אני מגעילה את עצמי. שהקשר שלי עם המשפחה בחיים לא יחזור.
שאני באמת לא אחזור להיות נורמלית לעולם.
שהחיים שלי הם סיוט אחד גדול.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
