"אז מה היה היום בבית הספר?" שאלתי את בני שחזר מבית הספר, השנה הוא עלה לכיתה א' והוא גדל לי מול העיניים ואני בקושי עומדת בקצב.
"דיברנו על תועלת של מקצועות שונים ושל אנשים שונים!" הוא פנה אלי עם חיוך מרוח על הפנים, הוא בהחלט נראה נרגש.
"היה מעניין?" שאלתי, בניסיון להוציא ממנו פיסת מידע.
"כן! הבנתי, אימא- למה העבודה שלך חשובה כל כך ואני רוצה להיות בדיוק כמוך כשאהיה גדול!" הוא דיבר בהתרגשות,
"כן, מה גילית?" ניסיתי להחמיא לעצמי,
"העבודה של אימא מאוד חשובה. היא עוזרת לכולם!"
"הו, באמת? למי בדיוק היא עוזרת?" אני נהנית להוציא ממנו מידע.
"לבעלי חיים ולבני אדם שזה כולם!" הוא עדיין היה נרגש "תספרי לי עוד על העבודה שלך, אני רוצה לשמוע עוד דברים!" צחקתי מעט והבטתי בו, בילד הגדל שלי שרוצה להיות בדיוק כמוני- אני תוהה, אם יהיה.
"אני מנחשת שאתה יודע שאני עוזרת לאנשים ולבעלי חיים בעת צרה, אחרי אסונות טבע וקריסות בניינים. אבל אני לא יודעת מה עוד לספר לך."
"תספרי לי למה..." עיניו היו מלאות תקווה,
"אני מנחשת כי אני אוהבת את כולם. אני רוצה לעזור לכולם, לא תמיד זה קורה אבל הצוות ואני מאוד משתדלים." אמרתי ותהיתי לעצמי מעט. הוא קטע את השתיקה שלי וביקש שאספר לו מקרה שקרה לי, מקרה בודד שאני זוכרת הכי טוב. עצמתי עיניים והדבר הראשון שעלה לראשי,
"זוכר את רעידת האדמה הגדולה שקרתה בטורקיה לפני כמה שנים?" שאלתי אותו,
"לא יודע...",
"טוב היית עוד קטן יחסית, אז אולי באמת לא תזכור. בכל מקרה, הצוות ואני נשלחנו למקום בטורקיה. ישראל הייתה הראשונה להציע עזרה, תהיה גאה בארץ שלך.
נשלחנו אל בניינים הרוסים. המקום נראה נורא אחרי רעש האדמה..."
"מה זה רעש אדמה?" הוא קטע אותי, "רעידת אדמה. מילים נרדפות." עניתי לו במהירות,
"אה אוקי, תמשיכי!" כאילו ציווה עלי, אז המשכתי.
"התחלנו לחלץ אנשים מיד, חלקם הצליחו לחלץ את עצמם וחלקם היו תקועים בין ההריסות. שלחנו את הכלבים שיאתרו את אלה שאנו לא שומעים ולא רואים. הכלב שבבעלותי, ריקי, נבח מנקודה מאוד מרוחקת מהיכן שרוב הצוות היה. אז רצתי לשם מיד עם הערכה הראשונה. " עצרתי לרגע בכדי לנשום,
"תמשיכי, אימא! תמשיכי, אל תעצרי!" צחקקתי לעצמי,
"בהתחלה לא ראיתי על מה הוא נובח אז התקרבתי יותר ויותר. הוא רחרח פרצה קטנה שכוסתה באבנים, הריסות קטנות יחסית והרבה אבק. אז התחלתי לחפור בהריסות, להגדיל את הפתח. באותו רגע שמעתי נביחות חלושות. מתברר שהכלבלב שהיה בין ההריסות יצר קשר אם ריקי ועם חוש השמיעה המצוין שלו. התחלתי לחפור מהר יותר ויותר, רוצה כבר להוציא את הכלב הלכוד. בדרך כלל אנחנו דואגים לבני אדם קודם, אבל משהו משך אותי להוציא את הכלב הזה.
חפרתי חור מספיק עמוק בכדי שאוכל להזדחל בין ההריסות. בדקתי שהמבנה יציב למדי ונכנסתי. ראיתי את הכלבלב רץ לעברי ובחזרה, מתרגש כולו אז המשכתי הלאה.
שמעתי יבבות חלושות, קול אנושי- בהחלט קול אנושי. אז הלכתי מהר יותר. מצאתי את בעל הקול, ילד קטן כבן שלוש שנים. הוא בכה ועיניו היו אדומות, נראה שלא שתה או אכל יום לפחות. הרמתי אותו בזהירות על ידי וחזרתי את העשרה מטרים אחורה. הכלבלב האמיץ שנכלא עם הילד בא אחרינו. " סיפרתי ועצרתי קצת,
"הכלבלב באמת היה חבר נאמן ולא נטש את הילד למרות שכנראה גם פחד. הוא לא ברח ולא דאג רק לעצמו. זה למה אנחנו צריכים לכבד בעלי חיים, הם תמיד יהיו נאמנים לנו." הרגשתי כמו נותנת עצה לחיים, כנראה שזאת באמת עצה לחיים.
"כן, אני אוהב בעלי חיים! אבל הכי הרבה את מאפי!" הוא אמר וצחק ורץ אל הכלב שלנו, מאפי. אם רק היה יודע מאיזה סיפור מאפי ומאיזה סיפור הוא ואיך הם קשורים אחד לשני.
"ומה קרה לילד ולכלב?" הוא הפתיע אותי בשאלה,
"שמעתי שאישה נחמדה כלשהי אימצה את שניהם מפני שהוריו של הילד לא נמצאו." אמרתי קצת בהיסוס,
"אימא! היית צריכה לקחת אותם אלינו!" הוא קרא בקול,
"כן... בהחלט." היססתי עוד פעם ואז חייכתי כשראיתי את חיוכו מאוזן לאוזן.
"אני אוהב אותך אימא." אמר עם המבטא הקל שלו,
"גם אני אותך."
*~*
טוב אז זהו סיפור לאתגר,
התחשק לי לעשות אתגר כתיבה...
כנראה שסוף סוף חזרתי לכתוב שוב
ואני מאוד שמחה מזה.
המוזה חזרה לה, אחרי תקופה מאוד ארוכה 3:
אני אשמח לשמוע ביקורות בונות
אתם יכולים לתת לי ביקורת אמיתית גם אם היא כואבת!
למדתי שצריך לקבל דברים כאלה בתור תודה ועצה לשיפור
ולא להעלב.
יומטוב,
I'm just one hell of a butler.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
I'm just one hell of a butler.
