Something that I Wrote

     מבית המשפט לבר, מהבר לבר אחר ואז מה? אני לא זוכר. אני רק יודע שהתעוררתי בדירתו של אחד ממכרי, האם היה איתי כל הדרך או שאסף אותי אחר כך? אולי נפגשנו באמצע... הוא ישן לצידי, הרגשתי קצת מוזר ובעיקר את כאב הראש הנוראי. אני לא שותה יותר. פיהוק קולני התגנב לו מבעד שפתיי ובכך גרמתי לעיניו להתחיל להיפתח. "מצטער." מלמלתי והוא רק התבונן בי תוהה. "בוקר טוב" הוא מלמל לעברי ואז החל לקום לאט לאט לכדי ישיבה. לא הייתי בטוח אם כדאי לבקש סליחה על ההתנחלות בביתו אז בינתיים שתקתי.

     קמתי גם אני והתחלתי לשים עלי את בגדיי, למה אני חצי ערום? הוא מלמל שיכין ארוחת בוקר ויצא מהמיטה. הבטתי בחלק גופו העליון החשוף, הוא מתאמן?

     אתמול התגרשתי מאשתי, היא טענה שאני לא אוהב אותה יותר ושעדיף לה בלעדי. זה לא הספיק לה והיא ניסתה לקחת את כל רכושי איתה, הוסכם בסופו של דבר לחלק לשניים. אבל מזה פחות אכפת לי, לא רציתי להתגרש. התרגלתי כבר לעובדה שיש מישהו לצידי, היינו נשואים שבע שנים אבל אף פעם לא הגענו לשלב הילדים. אולי זה מה שהפריד בנינו.

     הוא טיגן כמה ירקות לצד בשר וביצים, אהבתי את ריח ארוחות הבוקר- היה להן משהו מיוחד משלהן. הוא גם הכין קפה טרי וזה הוסיף לארומה הכללית. תמיד אהבתי כשבישלו בשבילי, אני אסון בזה.

     כבר הגיע הזמן לשאול אז שאלתי: "איך הגעתי לכאן?"

     הוא חייך חיוך מעט מאוכזב ואמר שהוא זיהה אותי באחד הברים, שבילינו בהמשך ביחד ואז הוא הביא אותי אליו כשהייתי שתוי מדי. זה נשמע לי הגיוני אז לא שאלתי יותר, רק התנצלתי ששתיתי יותר מדי. הוא אמר שזה בסדר, שהוא מבין את המצב שלי. המצב שלי... מה אני אמור לעשות עכשיו? אני כבר לא רגיל להיות רווק...

     הדירה שאחזור אליה תהיה ריקה וקרה, אני לא רוצה לחזור. נעים לי פה, כשיש מישהו שמארח לי לחברה.

     הוא כמעט ולא הביט בי, ניתן לחשוד כי הוא נמנע מכך בכוח. האם עשיתי משהו אתמול? אני באמת לא זוכר. לא ידעתי מה לומר אז שתקתי.

     "אם בודד לך, אתה תמיד יכול לבוא לכאן." אמר סתם כך משום מקום. הנהנתי מתוך נימוסים, תוהה אם באמת אבוא. הוא המשיך שלא להביט בי.

     החורף כבר עמד בפתח והלילות נעשו קרים יותר ויותר. כבר חודשיים שאני פרוד מאשתי ומנסה להסתגל לחיים החדשים. לחפש אהבה בגיל שלושים ושלוש זה לא ממש קל, או לפחות אני לא רגיל לזה. הכרתי אותה עוד בגיל עשרים ומאז אנחנו ביחד, נשואים שבע שנים אבל ביחד שלוש עשרה. אני לא מכיר משהו אחר... בודד לי.

     קניתי כמה בירות במכולת והתיישבתי בפארק נטוש. כל כך קר. פתחתי את הבירה הראשונה ושתיתי אותה כשאני מתבונן בעצים הערומים, עומדים דום מול הקור המקפיא. אני רוצה לברוח מהמקום הזה, אני רוצה שיהיה לי טוב.

     אחרי הבירה הראשונה, הגיעה השנייה ואחר כך גם השלישית והאחרונה. אחרי שלא נגעתי באלכוהול חודשיים, זה השפיע עלי קצת יותר מן הרגיל. בצעדים איטיים ניסיתי לפלס את דרכי הביתה.

     אני לא יודע איך הגעתי לזה שאני עומד מול בניין מגוריו. הייתי בטוח שאני הולך הביתה, האם אני מחשיב את הבית שלו בתור הבית שלי? כמה אנוכי מצידי. לא הוזמנתי היום... אבל הוא אמר שאני תמיד יכול לבוא. החלטתי בסופו של דבר לעלות לביתו.

     גבר זר פתח את הדלת. הסתובבתי והלכתי משם, בלי לומר מילה. כנראה שאני היחיד שאין לו עם מי להיות. למה רע לי כל כך פתאום?

     שמעתי את קולו צועק את שמי והסתובבתי לכיוונו, למה נראה שהוא ממהר אחרי? אני לא רוצה לראות אותו עכשיו, נראה לי.

     "מצטער שהפרעתי לך." פלטתי ולא התבוננתי בעיניו. הוא נעמד קרוב אלי ויכולתי להרגיש את נשימתו הכבדה והחמה עוברת בין שערותי וחלקה פוגעת בפני. מה אני עושה?

     "למה באת?" הוא שאל,

     "כי אמרת שאני יכול." מלמלתי,

     "אתה באמת לא זוכר?" הוא שאל אובד עצות,

     "זוכר מה?" שאלתי והרמתי אליו את עיניי. כנראה שהייתה זאת טעות חיי, להפנות אליו את פניי. הוא התקרב במהירות ונישק אותי. גבר מנשק אותי, למה? רציתי להתנגד אך הוא תפס אותי בחוזקה וחיבק אותי. למה אני נכנע עוד לפני שניסיתי? גם נזכרתי בגבר שפתח את הדלת ואז הצלחתי להדוף אותו ממני, כשידי מושטות קדימה נוגעות בחזהו ויוצרות מרחק בנינו.

     "יש מישהו אחר שמחכה לך עכשיו." אמרתי ויכולתי לשמוע את הקנאה של עצמי,

     "הוא רק חבר." ענה וניסה להזיז את ידיי בעדינות. לא רציתי להאמין לו.

     "אני אוהב אותך." שמעתי את קולו לוחש לתוך אוזני אחרי שהצליח לשבור את המרחק בנינו, פני האדימו וכל גופי התחמם בבת אחת. אני כבר לא זוכר מתי הפעם האחרונה שהרגשתי כך, נאהב. נתתי לו לאחוז אותי, לחבק אותי ולנשק אותי... לגבר.

***

מקווה שאהבתם >.<

יומטוב,

I'm just one hell of a butler.