Something that I Wrote

אני מתבונן בו עובר מולי כל פעם מחדש והוא אינו מביט בי. אני אוויר מבחינתו, הוא לא מודע לקיומי. למרות שזה הגיוני, הלב נצבט באי נעימות. ריי קינטארו הוא הסנפיי שלי ואי אפשר להתקרב אליו, נראה שהוא עצמו אינו מסוגל לנשום כאשר הוא מוקף תמידית באנשים. הוא נראה טוב בצורה מיוחדת ומאוד פופולרי, אז זה הגיוני שגם אני אפול לרגליו- למרות שאני לא מראה זאת (לא בסביבת אנשים לפחות).

בתור הספרן התורן אחרי שעות הלימודים, אני צריך לסדר את הספרייה אחרי תום שעות הפעילות. הספרים שהוחזרו צריכים להגיע למקומם, הכיסאות צריכים להסתדר במקומם, הלכלוך המציק פה ושם (דמוי ניירות ועטיפות) צריך להעלם ואני מנסה לעשות את זה בזמן הקצר ביותר. נעלתי את הספרייה מבפנים כשכולם נעלמו והתחלתי לבצע את המטלות. כשהחזרתי את "אליסה בארץ הפלאות" למקומו באחד הטורים האחרונים ביותר, לאן שתלמידים בקושי מגיעים, מקום שומם למדי- גיליתי את הפלא. גופו היה שרוע בחינניות בין שני טורים של מדפים-  שיערו השחור העמוק נצץ בגוון אדמדם תחת קרני השמש השוקעת ופניו נראו שלוות כל כך כשהוא ישן לו שם על רצפת השטיח של הספרייה.

אני תוהה אם התמזל מזלי, להתבונן בו כל כך מקרוב כשהשקט מלווה אותנו. נשענתי על רגלי בקרבתו וצפיתי בו עם חיוך על פני. ליבי פעם בהתרגשות, השלווה עטפה אותי ולא יכולתי לחשוב על שום דבר יותר. אבל אז עיניו החלו להיפקח ומרוב בהלה, מכך שהפנטזיה שלי נהרסה- נשענתי אחורה ונפלתי לאחור כשאני נשען על ידי. הוא נראה כלא בטוח מה קורה סביבו ושפשף את עיניו, פתאום הוא נראה עייף כל כך.

"מה השעה?" שאל.

התמהמהתי ואז התבוננתי בשעון שעל פרק כף ידי ועניתי "כמעט שש וחצי."

הוא הרים את עצמו לכדי ישיבה והתבונן סביבו, "מה אתה עושה כאן?" שאל אותי,

"אני הספרן התורן." עניתי מאוכזב קצת. הוא רק המהם לעצמו וקם. "אני עוזב ראשון" אמר והתקדם לעבר היציאה, מיהרתי אחריו. הוא ניסה לפתוח את הדלת ואחרי שהבין שהיא סגורה, התבונן בי. הוצאתי את המפתח מכיסי וידי שאחזה בו רעדה מעט. הוא בחן אותי ואז שאל אם הכול בסדר. עניתי שכן בקול מפוחד ורועד והושטתי את המפתח אל המנעול, הכנסתי אותו פנימה וסובבתי- הוא נפתח. הוא אמר תודה, פתח את הדלת ויצא.

אולי בסופו של דבר אין לי כל כך הרבה מזל, דמעות קטנות שהפכו לשטף הציפו את פניי, לא הבנתי למה אני בוכה ולמה זה כל כך כואב. הרגשתי כמו לא כלום, הוא לא מבחין בקיומי.

לא הגעתי כמה ימים לבית הספר בעקבות זה, לא רציתי להיות מודע לכך שאני קרוב אליו אבל כל כך רחוק. העדפתי להיות רחוק באמת. לקחתי את הימים האלה בשביל לנסות להבין את הרגשות שלי והחלטתי שאני צריך לשכוח. אני רוצה להפסיק לסבול בגלל שאני לא מקבל את מה שאני רוצה.

כשחזרתי הרגשתי שמשהו קצת השתנה בי, הדחקתי אותו וכבר לא שמתי לב כשהוא חלף על פני. נראה שלקחתי את זה ביותר קלילות. משהו בגישה של אנשים כלפי גם השתנה, הם נראו יותר נחמדים.

"אתה מחייך הרבה בימים האחרונים." אמרה אחת מהכיתה ורק החזרתי לה חיוך, "אתה נראה מאושר." היא הוסיפה, אחרי זה היא הזמינה אותי לצאת למפגש הכרויות. זה כאשר נפגשים בנים ובנות במספר שווה, בכדי שאולי בסוף הערב- כולם יהיו בזוגות, רוב הפעמים זה לא קורה. הסכמתי, הגיע הזמן שאתחיל ליהנות קצת.

התחלפתי עם הבחורה האחרת שהיא גם ספרנית תורנית בכדי שאוכל להספיק לפגישה. לא ידעתי מי יגיע אבל החלטתי שאני צריך לנסות כל מה שאני יכול, בשביל לא לצאת בידיים ריקות בסופו של דבר. לבשתי את טוב בגדי ובשעה שבע בערב, יצאתי לתחנת האוטובוס בכדי להגיע למרכז העיר בזמן. בשמונה כבר היינו בדרך לאחד ממקומות הקריוקי ובחורה קטנה וחמודה דיברה איתי כל הדרך, היא דיברה בעיקר על עצמה ואני הקשבתי והנהנתי הרבה. תהיתי אם אני יכול להימשך גם לנשים, אף פעם לא ניסיתי.

כל אחד שר בתורו, הבנים האחרים שרובם היו מהשכבה שלי (ארבע גברים היינו בסך הכל) הרשו לעצמם לזייף בקולי קולות. ואז הגיע תורי, בהתחלה התנגדתי אבל שוכנעתי בקולות רועמים ונסערים. הבחורה החמודה גם התבוננה בי בציפייה אז הייתי חייב. "קן-צ'אן! קן- צ'אן!" הריעו הבנות.

שרתי שיר ששמעתי הרבה בזמן האחרון וניסיתי לא לזייף יותר מדי, נכנסתי לתוכו במהירות והתעלמתי מהסביבה. כשסיימתי לייצג את עצמי על הבמה נמוכת הקומה, שמתי לב לשקט השורר סביבי- הם התבוננו בי וראיתי מבטי הפתעה על פניהם ולא הבנתי מה קורה. ואז אחד מהם החל למחוא כפיים וכל השאר נגררו אחריו. לא הבנתי מה קרה עד שהתיישבתי והבחורה אמרה שהקול שלי מאוד מיוחד, ושזה בזבוז שאני לא עושה עם זה כלום. הסמקתי ולא ידעתי מה לענות, לא הייתי מודע לזה עד עכשיו. גם אף פעם לא באמת ניסיתי לשיר. רק חייכתי.

היא ואני עזבנו ראשונים, אף אחד לא שאל וכולם הבינו למה. ידה השתובבה ונאחזה בידי ואני הידקתי אחיזה זו, ביציאה ממועדון הקריוקי- הוא היה חייב להופיע כמו רעם ביום בהיר. הידקתי עוד יותר את ידי סביב ידה וחלפתי במהירות על פניו של ריי ששוב, לא שם לב אלי בכלל. הלכתי במהירות והיא לא התלוננה על זה. נכנסנו למוטל אהבה ושמתי לב שהיא הסמיקה, אפילו לא שאלתי אותה קודם... אבל היא לא התנגדה לי. שילמתי על החדר.

שכבתי איתה לא כי רציתי אותה, אלא כי רציתי לשכוח אותו. זה היה קשה במיוחד כשחשבתי עליו כשחדרתי לתוכה. זאת הייתה הפעם הראשונה שלי וכל מה שאני זוכר ממנה זה את התמונה שלו בראש שלי. אני איום ונורא.

היא נתנה לי את מספר הטלפון שלה ואמרה שאני מוזמן להתקשר, אני יודע מה היא רוצה אבל אני בספק שאני יכול לספק את זה. שמרתי אותו בכל מקרה, בסופו של דבר- היא הראשונה שלי.

הוזמנתי לעוד ועוד מפגשי היכרויות. וכמעט תמיד הלכנו לקריוקי, ואחרי ששרתי תמיד יצאתי עם מישהי ולא בידיים ריקות. נראה שהקול שלי משפיע על הגנים הנשיים איכשהו, שגורמים להם להימשך אלי. לא שהמראה החיצוני דוחה אותן או משהו. אני חושב שבשלב מסוים שכנעתי את עצמי שאני צריך לצאת עם נשים ולא עם גברים, אז גם התמונה שלו בראשי החלה להיעלם ופשוט נהניתי מהרגע, מגוף האישה המתחלף.

באחד הימים נעצרתי ליד לוח המודעות הבית ספרי, משהו גרם לי להתבונן במודעות התלויות ולא לחלוף על פניהן באדישות כמו תמיד. שמתי לב למודעה נידחת למדי, עם רקע שחור וכתב לבן "דרוש סולן" התנוססה הכותרת. צוין גם מקום החזרות ושעות הפעילות, הורדתי את הפלייר ותחבתי אותו לכיסי. המשכתי בדרכי לספרייה, המחויבות שלי עדיין שם ובזמן האחרון כמות האנשים שמבקרים את הספרייה גדל- הרוב בנות, מעניין למה. אני חושב שכמות המעריצות של ריי פחתה בכמה, אבל אולי זה רק אני.

בתום שעות פעילות הספרייה ואחרי שסיימתי את המטלות, הוצאתי את הפלייר מהכיס והתבוננתי בו. נשמתי עמוק, אני צריך לנסות- זה מה שאני אומר לעצמי בזמן האחרון, שאני צריך לנסות דברים או שחיי התיכון שלי יעברו במהירות בלי שעשיתי משהו. חיי השגרה נמאסו עלי ואם אני רוצה לשנות משהו, אני חייב לעשות את זה ולא לחכות שדברים יקרו מעצמם.

נעלתי את הספרייה והלכתי אל חדר המוזיקה הממוקם בקומה השלישית. כשהייתי כבר קרוב שמעתי רק שקט אז תהיתי אם כולם כבר הלכו. בכל זאת, פתחתי את הדלת לאט ובעדינות. לא ראיתי אף אחד בפנים, רק כלי נגינה שנראו מיושנים.

"אפשר לעזור?" שמעתי לפתע קול מאחורי, קפצתי מבהלה והסתובבתי לראות מי זה, בחור שלא הכרתי.

"באתי לבדוק את הלהקה." אמרתי,

"באיזה תפקיד?" שאל ויישר את משקפיו בעלי מסגרת המתכת הדקה,

"סולן." עניתי, הוא לא אמר דבר ורק דחף אותי קלות בכדי שאכנס פנימה לתוך חדר המוזיקה.

"שרת אי פעם?" שאל כשהתיישב על אחד הכיסאות ליד הגיטרות החשמליות,

"קריוקי נחשב?" שאלתי,

"לא ממש." ענה ונאנח, נראה שהוא ציפה ליותר וזה גרם לי רק לרצות להוכיח את עצמי יותר. הוא שאל איזה שירים אני מכיר ואמרתי כמה שמות של שירים, הוא בחר אחד מהם ולקח גיטרה אקוסטית לידיו. הוא החל לנגן את מנגינת השיר ואני לקחתי נשימה עמוקה.

שרתי את השיר וניסיתי להתאים אותו כמה שיותר לקצב המנגינה שלו, שיניתי את פה ושם לאיך שמוצא חן בעיניי.

"לא רע." אמר כשסיימנו, "נצטרך לעבוד קצת על תיאום עם מנגינות אבל בסך הכול יש לך קול טוב." החמיא לי, הסמקתי מעט- קיבלתי ביקורת טובה ממוזיקאי.

"זה רק אתה בלהקה?" שאלתי בתמימות והוא חייך למשמע השאלה,

"אדם אחד לא יכול להיות להקה, המתופף והגיטריסט השני כבר הלכו ואני נשארתי בשביל לסדר- אז במקרה תפסת רק אותי." הסביר,

"למה לא היה לכם סולן עד עכשיו?"

"ריי היה הסולן, אבל הוא לא כל כך טוב בשירה כמו שהוא טוב עם הגיטרה. אז העדפנו לחפש סולן אחר." ענה, למשמע השם ריי נלחצתי ואז הרגעתי את עצמי שהוא לא היחיד עם השם הזה. שזה יכול להיות כל אחד.

הוא הציג את עצמו בתור מאסאטו טאדה, הבסיסט הרשמי של הלהקה והסביר שהלהקה נחשבת למועדון, כך שאצטרך לבחור בין הספרייה ללהקה. בחרתי בלהקה. מאסאטו קיבל אותי בזרועות פתוחות ואמר לי לבוא ביום למחרת לחזרות בתום הלימודים. התרשמתי ממנו לטובה והוא נראה בחור רציני. כבר חיכיתי בקוצר רוח להתחיל בחזרות.

הודעתי למזכירות בית הספר שאני מחליף את הספרייה בלהקה והיא רק רמזה שאחשוב טוב לפני שאני בוחר, אז עניתי לה ללא היסוס שכבר בחרתי. היא רק אמרה בהצלחה.

המצב רוח היה טוב, אפילו מצוין- הרבה זמן לא הרגשתי כל כך טוב עם עצמי, עד כדי כך שרציתי לשיר- כמה אירוני שזה באמת מה שאני צריך לעשות. יום הלימודים עבר במהירות ועם משמע הצלצול האחרון, רצתי אל חדר המוזיקה.

הגעתי ראשון, אחרי הגיע המתופף יוגי'רו מימיה ומיד אחריו הגיע גם מאסאטו.

"ריי יאחר, כנראה, עוד פעם." אמר מאסאטו ואז ביקש ממני לשיר משהו בשביל יוג'ירו. אז לקול גיטרת הליווי של מאסאטו שרתי שיר, יוג'ירו הקשיב בדממה ואף עצם את עיניו- לא הייתי בטוח אם הוא אוהב את זה או לא. כשסיימתי הוא מחא כף בעדינות שלוש פעמים,

"זה דווקא טוב, עכשיו רק צריך להתאים אותך לסגנון שלנו." אמר וחייך אלי. שיערו החום הבהיר היה פרוע ותהיתי אם זה בכוונה או שפשוט לא אכפת לו, זה דווקא התאים לו. החיוך שלו חשף שיניים שהתחילו להצהיר מעט וריח הסיגריות שנדף ממנו הסגיר את הסיבה. למרות הכול, היה בו משהו והוא לא הרתיע- מין שלווה מושכת כזאת, למרות שבמבט ראשון אנשים היו מתרחקים ממנו. במבט שני כבר היה ניתן לזהות אישיות חמה ולמסקנות אלה הגעתי תוך עשרים דקות היכרות.

"זה הכי טוב שמצאת?" שמעתי קול מפתח הדלת וכולנו הסתובבנו לכיוון,

"טוב שנזכרת להגיע, ריי." אמר מאסאטו ובחן אותו. זה היה אותו ריי, כאילו השם הזה קיים רק בשבילו ויש רק אדם אחד בעולם הזה עם השם הזה. הגורל צוחק עלי ומפנה אלי את עורפו כל הזמן. שתקתי והאדמתי, האם שמעתי כרגע עלבון?

"אני מאחר קצת ואתם כבר מכניסים מישהו זר..." הוא אמר והסתכל בי במבט חושד, לועג ובוחן בו זמנית. האדמתי עוד יותר, רציתי לברוח אך לא הצלחתי לזוז, אז רק ישבתי שם ללא ניע, לא מסוגל לומר דבר. הוא לא נראה כמו אותו בן אדם, הבחור הנחמד והפופולרי שכל הבנות מתות עליו.

"מה מפריע לך בדיוק?" שאל יוג'ירו,

"אני לא חושב שהוא מתאים." אמר והתיישב בפינה אחרת ולקח לידיו גיטרה חשמלית, הוא החל לחבר אותה למגבר, נעצר לרגע ובחן אותי ואז שוב חזר להתעסק בגיטרה. אני רוצה הביתה, או לספרייה החמה והמוכרת. כל המצב רוח הטוב שהיה לי, נעלם כלא היה.

"עוד לא נתת לו הזדמנות." אמר מאסאטו והחליף את האקוסטית בבס וחיבר אותה גם כן. יוג'ירו עבר לשבת ליד מערכת התופים. ריי קירב אליו את המיקרופון והחל לנגן, מאסאטו החל אחריו ובסוף יוג'ירו קבע את הקצב. הם ניגנו את המנגינה כדקה ואז ריי פתח את פיו, הוא שר בעדינות מנסה שלא להעלות את קולו בכדי שלא יישבר. הוא לא היה זמר טוב ולא היה לו קול מיוחד, אני תוהה למה הוא לא רוצה לקבל אותי.

החלטתי להידחף, בלי לדעת את המילים ובלי מיקרופון התחלתי לזמזם את השיר ב"נה נה נה" מתעלה על קולו, הוא הפסיק לשיר ורק המשיך לנגן בגיטרה. מילים מאולתרות שהצבתי החלו למלא את החלל, קמתי וניגשתי אל המיקרופון, הורדתי אותו מהסטנד שלו ושרתי בעמידה. נכנסתי לכך כל כך עד שלא שמתי לב כשהמוזיקה פסקה. הייתי מובך מעט כשכן שמתי לב. מבטו הכועס של ריי תפס את תשומת ליבי.

"תעשו מה שאתם רוצים." אמר במין כעס ויצא מחדר החזרות, לא ידעתי מה לומר ומה לחשוב,

"נראה שהוא קיבל אותך, בדרך שלו..." אמר מאסאטו ואז חייך אלי "תתעודד." הוסיף.

"אני יוצא לעשן." אמר יוג'ירו והשאיר אותנו לבד. שתקתי, לא היה לי מושג מה לומר והאם יש צורך בכך. לבסוף נכנעתי אחרי שתיקה ארוכה מנשוא ושאלתי אם יש להם שירים מקוריים משלהם. מאסאטו קרן מאושר או לפחות ככה זה נראה מהצד שלי, קם ופתח את אחת המגירות הרבות שניצבו בחדר- כולן היו מלאות בתווי מוזיקה רבים, מנגינות מכל הזמנים.

"יש לנו כמה שירים." אמר כשמצא אותם ונופף בהם, "את רובם אף אחד מאתנו לא יכול לשיר כמו שצריך." תהיתי אם גם אני אוכל. הוא הפריד דף אחד מהאחרים והסביר לי איך הולך הקצב שלו, הוא גם ניגן לי לאות הדגמה. "את השירה ואת הקצב שלה אני משאיר לך." אמר וטפח לי על השכמות. "אני סומך עליך בקטע הזה, על ריי קשה." הוסיף וצחק ממילותיו.

"אני חושב שזה הכול להיום, תיקח את הדף ותחשוב על זה. ריי כנראה כבר לא יחזור היום ויוג'ירו ואני נעבוד קצת כל אחד בנפרד." הנהנתי לאות הסכמה וקמתי ממקומי, לקחתי את דברי ותחבתי את הדף לתיק. "אני הולך ראשון." הכרזתי בפניו ויצאתי, כמעט נתקלתי ביוג'ירו שחזר. נפרדתי גם ממנו והלכתי.

רק בדרך חזרה הביתה, נזכרתי שהייתי מאוהב בריי נואשות עד לא מזמן ואז נזכרתי באיזו אלגנטיות לקחתי ממנו את תפקיד הסולן. הלב נצבט מרוב פחד, אני לא בטוח שאוכל להתמודד כנגדו שוב ככה. האומץ אזל לי. נאנחתי.

למה אני צריך להיות בסביבתו עכשיו, כשסוף סוף החלטתי לשכוח ממנו וכמעט הצלחתי בכך. אני צריך לשכב עם מישהי. עברתי על רשימת השמות בטלפון הנייד שלי וחייגתי לבחורה האחרונה ששכבתי איתה, עקב הזמן הקצר שעבר מאז- יהיה קל יותר לשכנע אותה. היא כנראה תחשוב שאני מעוניין בה באופן רציני, אני אנסה להסביר לה שלא אחרי שאשכב איתה. ממתי הפכתי להיות אנוכי כל כך?

***

טוב אמ, זהו זה לעכשיו.

החלק השני יעלה בקרוב,

מקווה לשמוע ביקורות.

חשבתי על לעשות תחרות כתיבה בבלוג...

האם יש מעוניינים?

יומטוב,

I'm just one hell of a butler.