Something that I Wrote

בבוקר מצאתי את עצמי עירום במיטה לא מוכרת ולידי אותה הבחורה שביליתי איתה את הלילה, היא כבר לא נראתה כל כך מושכת. שפשפתי את עיניי ופיהקתי, השעה הייתה שש וחצי בבוקר כך שלא היה לי סיכוי לאחר לבית הספר. למרות שהרגשתי שאין לי חשק ללכת.

במקום ללכת לבית הספר, הסתובבתי במרכז העיר. עברתי על יד מספרה מבודדת לגברים שנראתה שוממת, מזמן לא הסתפרתי. אז החלטתי להיכנס. בפנים עמד ריח של וניל וניקיון, נראה שאני הלקוח הראשון שמפריע את מנוחת הספר שנראה צעיר מדי בכדי להיות בעל מספרה משלו. הוא חייך אלי והושיב אותי על אחד הכיסאות השחורים המסתובבים של המספרה.

עקב השינוי הדרסטי שאני עובר בשבועות האחרונים, גם המראה החיצוני שלי חייב להשתנות מעט. את שיערי החום הכהה חימצן הספר עד לבלונד צהבהב ובהיר מאוד. בהתחלה נראיתי מוזר ואז התרגלתי. הוא פרע את שיערי וגרם לו להיראות שונה, יותר פרוע ונועז. את השיער שנפל על עיניי והסתיר אותן, קיצר והעביר לצד, מין פוני לא מורגש. אני חושב שזה מתאים לי, במיוחד בגלל שהעיניים שלי בהירות יחסית.

זה לא הסתיים בזה, נכנסתי גם לחנות פירסינג ויצאתי עם שניים. אחד באוזן שמאל ואחד בגבה הימנית. לא יודע איזה שד נכנס בי באותו יום. אימא לא שמחה לראות אותי כשחזרתי הביתה. אבא השתולל מעט אבל לקראת הערב הם נרגעו. היא אפילו אמרה שהבלונד דיי מתאים לי בסופו של דבר.

ביום למחרת כבר קיבלתי תשומת לב מיוחדת מצד כולם, בעיקר מהבנות שהחלו להתגודד סביבי. הרגשתי נפלא. מתברר שיש בי משהו ואני לא החרק שחשבתי שאני בעבר. אני כבר לא אותו ילד תמים, מוגן בבועה.

אולי אפילו אצליח לגרום לריי לאבד מהפופולריות שלו, החלום הרטוב של כל גבר בבית הספר שלנו.

"שלום לך מיסטר פופיולר." הכריז מאסאטו כשנכנסתי לחדר החזרות,

"שלום גם לך, משרתי הנאמן." אמרתי ואז נזכרתי שאני מדבר אל הסמפיי שלי, כמה לא מכובד מצידי. אבל בעקבות זה שהוא רק צחק הרגעתי את עצמי.

"יש לי מחשבה משלי על השיר, אני רוצה לנסות את זה." אמרתי והתבוננתי סביבי בחדר, שני מחברי הלהקה היו חסרים.

מאסאטו שם לב לתהיות שלי ואמר "הם אמורים להגיע, בוא ננסה בינתיים רק אתה ואני."

הוצאתי את הדף מהתיק שלי שהתקמט מעט בפינות. מאסאטו ניגן את המנגינה ואני הצטרפתי עם הגרסה שלי.

"זה דיי שונה ממה שאנחנו חשבנו אבל זה נשמע יותר טוב." שיבח אותי ואני רק נהניתי מהיחס הטוב. התחלנו לחזור על זה שוב כששני החסרים הופיעו בפתח הדלת. ריי המשיך לשלוח לעברי מבטים כועסים, שום דבר לא השתנה.

עכשיו עברנו על השיר כולנו יחד ובסוף שעות הפעילות היה לנו שיר ראשון משלנו. זה נתן הרגשה נעימה בלב.

"למה שלא נופיע גם?" שאלתי בתמימות,

"למה שמישהו ירצה לשמוע אותנו?" שאל יוג'ירו,

"אני חושב שרק מהידיעה שריי הוא חבר בלהקה, כל הבנות בבית הספר יגיעו." אמרתי בצחוק,

"הן ירצו לשמוע גם אותך." אמר מאסאטו "יש אגדה לגבי הקול שלך ולגבי זה שלא קיבלת "לא" מאף בת ששמעה אותך שר." הוסיף. הסמקתי מעט, מהללים אותי יותר מדי בזמן האחרון, האם זאת ההרגשה של להיות פופולרי?

"בכל מקרה, אני יכול לנסות לסדר משהו אבל בשביל זה נצטרך גם לעבוד על כמה קאברים ועוד שיר משלנו." אמר מאסאטו. שלושתנו הסכמנו וריי רק שתק בצד. בליבי התחלתי לקרוא לו זעפני.

יוג'ירו עזב ראשון. אחרי כמה דקות גם ריי החליט ללכת, מאסאטו ואני שוב נשארנו לבד.

"אני אסדר כאן לבד, אתה יכול ללכת." פנה אלי ואני רק הנהנתי.

בכניסה לבית הספר הבחנתי בריי עומד בפתח ומתבונן קדימה,

"חשבתי שהלכת." אמרתי והוא הסתובב אלי כאילו לא ציפה שיהיה שם מישהו.

"גשם." הוא ענה בשקט ורק אז שמתי לב שירד גשם בחוץ, מכה בחוזקה בכל הבא ליד. נראה שלא הייתה לו מטרייה, גם לי לא.

"למה אתה שונא אותי?" שאלתי משום מקום, התחרטתי אחרי שעשיתי זאת. הוא הסתובב אלי והתבונן בי באדישות,

"למה נראה לך שאשקיע בך רגש חזק כל כך?" שאל, מילים כואבות.

"לא יודע. למה שתשלח אלי מבטים כועסים ותצא כנגדי כל פעם שאתה רואה אותי?" החזרתי, שוב אני מצליח לצאת כנגדו. אולי הוא הפך ללא משמעותי בשבילי.

"כי אתה מעצבן אותי." אמר,

"למה?" שאלתי, לא עוזב את העניין,

"ככה." ענה ונראה שזה מתחיל להציק לו,

"למה?" המשכתי. נראה שהכעס החל לפעום בו, הוא התקרב אלי בזעם והטיח אותי על הקיר כשהוא תופס בחולצתי. הוא היה גבוה ממני בכחמישה סנטימטרים, הבדל לא עצום כל כך.

"לא יכולת להישאר בחור ממנו באת? זה היה יותר נחמד כשהיית בלתי נראה." כמעט צעק, חיוך נבזי עלה על פני ואף הרשתי לעצמי לצחוק,

"אז זה העניין? איבדת קצת מהמעריצות שלך?" שאלתי והנחתי את ידי הימנית על ידיו שתפסו בי. "כל כך פתטי מצידך." אמרתי. נראה שהכעסתי אותו עוד יותר. "זה מכעיס אותך עד כדי כך, לא להיות מרכז העניינים יותר? כמה אנוכי מצידך, תן גם לאחרים קצת מהתהילה שלך." המשכתי במתכונת הזאת, רציתי לעצבן אותו, להבעיר אותו. הרגשתי אידיוט אחרי שהבנתי שהייתי מאוהב בקליפה יפה. הוא היה קרוב אלי כל כך ולא הרגשתי כלפיו כלום.

"מה אתם עושים?" שמענו את קולו של מאסאטו מהפתח וסובבנו את ראשינו אליו, לאחר מכן ריי עזב אותי והלך. הגשם כבר לא הפריע לו ללכת תחתיו.

"מה קרה?" שאל מאסאטו כשהתקרב אלי,

"כלום. ריי סוף סוף הבין שהוא כועס עלי על כלום." אמרתי וחייכתי חיוך שובב אל מאסאטו. הוא לא שאל מעבר לזה. הביתה לוותי ע"י מאסאטו והמטרייה שלו.

בשבועות הבאים כולנו הגענו לחזרות יום יום ולמרות שריי עדיין עשה פרצופים חמוצים, הוא לא אמר מילה. רק ישב לו בפינה שלו וניגן, התייחס אלינו כשצריך. בזמן שהוא התרחק מכולם, אני התקרבתי לשני חברי הלהקה הנותרים. גיליתי שמאסאטו הוא הבחור החכם, למרות שיכולתי להבין זאת כבר מההתחלה. ויוג'ירו... יש לו את התסביכים שלו.

אני לא מבין איך אהבתי את ריי ומה עובר עליו, הוא פשוט מסתגר בעצמו וגם הפופולריות שלו בבית הספר ירדה. שמעתי שהוא גם הפסיק לצאת עם חברים, אבל אני מרגיש לא במקום לשאול.

לא רציתי לחזור הביתה אז טיילתי במרכז העיר, ישבתי ליד מזרקה כשסוכריה על מקל בפי. כמה בנות ניגשו אלי ופלירטטו איתי, חייכתי אליהן ודיברתי איתן זמן מה. אבל לא רציתי להמשיך עם אף אחת מהן הלאה. נפרדתי מהן בחמימות והמשכתי בדרכי.  החושך היה אמור לעטוף הכול ולהעלים את הסביבה כך שלא נראה דבר, אך העיר הזאת מוארת מדי. נאנחתי והוצאתי עוד סוכריה מהכיס, טחבתי אותה לפי. מזה זמן רב, חשבתי על זה שאני רוצה לראות אותו.

ובפעם הראשונה בחיי המשאלה שלי נענתה, רק שהייתי מעדיף לתפוס אותו במצב אחר. הוא היה ישוב על רצפת הבטון הקרה, שעון על קיר של פאב נידח. ועדיין, במצבו הנואש הוא נראה טוב. הוא לא זז ולא ניסה להציק לעוברים ושבים, ניסה להיות לא מורגש למרות שמבטים רבים, של בנות בעיקר הופנו אליו. האם זאת ההזדמנות שלי?

"הגיע הזמן לחזור הביתה." אמרתי כשניגשתי אליו, הוא נראה כל כך שברירי שרק רציתי לעטוף אותו בחום ולטפל בו. הוא לא הגיב, רק נאנחתי והקמתי אותו. הוא בקושי הלך ורוב משקלו נפל עלי- התאמצתי קצת יותר, בשבילו. לא ידעתי היכן הוא גר והוא גם לא ענה לי, אז הובלתי אותו אלי הביתה. החל לטפטף עלינו גשם קל ואז התחזק יותר ויותר, למזלנו נסענו באוטובוס רוב הדרך. הכבישים מתרוקנים במעט בלילות, אבל רק במעט. לפעמים אפילו ניתן להיקלע לפקק אחרי חצות, אולי הגשם פיזר עוד כמה אנשים הלילה.

בשלב מסוים הוא נרדם וראשו נשמט על כתפי, הו... מה עוד הוא יעשה? הרגשתי שאני מאדים מעט אז החלטתי רק להביט מבעד לחלון ולא לחשוב על זה. לא לחשוב על זה שהבחור שהייתי מאוהב בו כל כך קרוב אלי עכשיו.

ניסיתי להעיר אותו כשהתקרבנו לתחנה הנכונה אך הוא לא קם, נאלצתי לסחוב אותו על גבי עכשיו. אני חושב שהוא טיפה יותר כבד ממני, למרות שנראה שבזמן האחרון הוא השיל כמה קילוגרמים.

כשנכנסנו הביתה, אמא עדיין הייתה ערה ואחרי שראתה את האורח הישן על גבי- שכחה מזה שרצתה לכעוס עלי. ורק שאלה אם שתיתי, עניתי שלא ושרק אספתי אותו. היא נתנה בי מבט חושד ואז רק נתנה לי לטפל בבחור במצוקה. העלתי אותו לחדרי והנחתי על המיטה. ניסיתי להתעלם מהעובדה שהייתי מאוהב בו בצורה מטורפת עד לא מזמן כשהפשטתי אותו מבגדיו הרטובים. בהיתי בגופו המושך ורק רציתי להוריד לו גם את הבוקסר ולנצל אותו, אבל רק יישרתי אותו וכיסיתי בשמיכה. איפה אני אמור לישון עכשיו?

אולי זאת הזדמנות פז, חד פעמית, כמוה לא תהיה שוב- הורדתי את בגדי מעצמי במהירות, לפני שיתעורר ונכנסתי איתו למיטה. דחפתי אותו מעט אל הקיר ואני ישנתי על הקצה. הלב דפק בחוזקה אז הסתובבתי ממנו, אולי הוא יירגע. אני לא זוכר מתי נרדמתי, אבל אני יודע שהייתי ער הרבה שעות.

התעוררתי למראה פנים זועפים שהביטו בי בחוסר הבנה וחוסר אונים, עם עיניים חומות כהות ויפות וריסים ארוכים יחסית. הוא באמת יפה, מהפנט כל כך. שפתיו היו ורדרדות חיוורות ולמרות שהתכווצו מעט עם הכעס שכנראה היה שרוי בו, רציתי לנשק אותן, להרגיש אותן. נעתי כלפיו במהירות, לא חושב פעמיים. הנחתי את שפתיי על שלו, הן היו יבשות מעט אך חלקות להפליא, עדינות כל כך. אני עדיין מאוהב בו, למרות כל המאמצים לשכוח.

זה היה עדין ונעים, עם טיפת ריח של אלכוהול אבל זה לא הפריע לי כל כך. התנתקתי ממנו והוא בהה בי מבולבל ואז בין רגע הוא נצמד אלי ונישק אותי. הוא גם לא הסתפק ביבש ולשונו פלסה את דרכה אל פי. לשונותינו נפגשו ואז התשוקה החלה לבעור בי בשיא העוצמה, בצורה כזאת שאף אישה לא גרמה לי להרגיש. ליטפתי אותו וידי עברו בטבעיות אל איבר מינו שהתחלתי לעסות. ידו גם כן השתחלה אל שלי וכך אוננו אחד לשני בזמן שאנחנו מתנשקים.

הרגשתי קצת רע אחרי זה, למרות שמאוד נהניתי מהתהליך. הוא קם, נכנס לשירותים, יצא והתלבש ואז הלך בלי לומר מילה. לעזאזל. רציתי לבכות, אבל לא עשיתי זאת- כן השתניתי, קצת. אבל דבר אחד לא השתנה, אני לא מסוגל לשכוח ממנו.

אף אחד מאתנו לא הזכיר את התקרית. חשבתי שאולי היחס שלו כלפי ישתנה מעט, לטובה. אבל הוא המשיך להיות ריי האדיש, המנותק. למה הוא גורם לי להרגיש ככה?

התחלתי להביט בו יותר בזמן החזרות, אני חושב שהוא שם לב. ליטשתי בו את עיניי, חשבתי על כל הדברים שאנחנו יכולים לעשות ביחד. כשעינינו היו נפגשות, היה מביט בי בהבעת רוגז קטנה ואז מסיט את עיניו. חייכתי כל פעם מחדש.

"ארגנתי לנו הופעה." הכריז מאסאטו ויוג'ירו ואני אמרנו בקול אחד "סוף סוף."

"מתי?" שאלתי,

"עוד שבוע." ענה ולקח לידיו את גיטרת הבס, "חשבתי ללכת על קאבר אחד בשביל החימום ואז לעבור למקורי שלנו."

"נשמע לא רע." הסכמתי, "אבל איזה מהקאברים?"

"את הקיצבי. של סקאי נו אובארי." ענה ורק הנהנתי. באותו יום עבדנו בעיקר על הקאבר, הוא היה הכי פחות שלם מבחינתנו- בכל פעם, מישהו אחר עשה טעות ואז הלך כל השיר. למרות שהוא לא היה כל כך קשה.

"חשבתי על אולי להוסיף עוד חבר ללהקה," אמר מאסאטו "אני חושב שעוד גיטרה לא תזיק לנו. ריי כמובן יהיה המוביל, אבל אנחנו צריכים עוד גיטרה."

לא היה לי איכפת כל כך, כל עוד זה רק מוסיף ולא גורע. יוג'ירו הסכים וריי שתק כהרגלו.

יוג'ירו כרגיל עזב ראשון ואחרי מספר דקות גם ריי החליט ללכת.

"אני שנייה חוזר." הודעתי למאסאטו ויצאתי בעקבות ריי. השגתי אותו כשהיה ליד מגירות הנעליים. הוא התעלם מנוכחותי ורק החליף את נעליו.

"מה עובר עליך?" שאלתי כשאזרתי מספיק אומץ,

"מה זה עניינך?" אמר כשהוא מישיר אלי מבט סוף סוף.

"ענייני." עניתי בנחישות, הוא רק פלט נחירת בוז, זה קצת הלהיט אותי. נעמדתי מאחוריו כשהוא עם פניו אל הלוקר שלו ופרסתי את ידי משני צידיו, שלא יוכל לברוח. עמדנו ככה דקה ואז הוא הסתובב אלי. אני חושב שבחודשיים שעברו עקפתי אותו בגובה, בסנטימטרים בודדים. עכשיו הוא היה צריך להרים אלי את עיניו, הוא הביט בי ברוגז ויכולתי לראות שלחייו סמוקות. הוא הרגיש לא בנוח וניסה לזוז ולצאת מבעד זרועותיי אך לא אפשרתי לו.

"תשכב איתי." אמרתי בלי בושה, ראיתי את פניו מאדימות עוד יותר- למה הוא מתנהג בתמימות שכזאת? אני בטוח שזאת לא תהיה הפעם הראשונה שלו, אולי עם גבר כן... אני מקווה שכן.

"למה נראה לך?" אמר והסיט את פניו ממני, מחפש דרך מילוט.

"כי אתה רוצה את זה." עניתי ונראה שנגעתי בנקודה רגישה כי הוא ניסה להתנגד לי בצורה כוחנית. חייכתי למראה הניסיונות שלו.

"אני רוצה אותך. תחשוב על זה." לחשתי לו לתוך אוזנו ואז עזבתי אותו. חזרתי אל מאסאטו לפני שיתחיל לחשוד.

"לאן הלכת?" שאל כשחזרתי,

"לשירותים." עניתי והתחלתי לסדר כיסאות בחדר,

"אתה בטוח?" הוא המשיך,

"אתה מתחקר אותי?" שאלתי עם חיוך,

"קצת." הוא ענה גלויות ואז חייך אלי גם כן. "הלכת להציק לריי, נכון?" אמר לפתע אז עניתי בכנות שכן. הוא לא אמר דבר אחרי זה. בחור חכם אבל גם מוזר לא פחות.

עכשיו ריי ניסה להתחמק ממני בכל פעם שהייתי מתקרב אליו, הפחדתי אותו או משהו? הוא מתבייש ממני? אני לא מצליח להבין אותו. רגע אחד הוא כועס, רגע אחר הוא עושה איתי את מה שהוא עשה איתי ואז הוא שוב כועס ומתחמק. טוב, אם הוא רוצה לשחק במשחקים האלה אז גם אני יכול.

לחזרה הבאה איחרתי בכוונה כשאני מלווה ע"י אחת הבנות, פתחתי את הדלת לרווחה כך שכל מי שנמצא בחדר יוכל לראות.

"נתראה בערב." אמרתי לה ואז נישקתי אותה בעדינות על שפתייה, הוספתי חיוך מקסים והיא חייכה אלי בחזרה. לאחר מכן הלכה. פניתי אל עבר הנמצאים בחדר, ראיתי שריי מנסה להתנהג כאילו דבר לא קרה עכשיו. מאסאטו רק צמצם לעברי עיניים ויוג'ירו נראה מוקסם.

"ליידי קילר." יוג'ירו אמר כשחיוך רחב מרוח על פניו. ניסיתי להתנהג בביישנות, כשאני שולח חיוכים ביישניים ומנסה לקלוט כמה שיותר מהתגובות שריי מפגין. אחת אפס לי.

הוא מיהר לעזוב באותו יום אחרי החזרות, שוב הלכתי בעקבותיו.

"לאן אתה בורח כל כך מהר?" שאלתי כשאני נמצא מאחוריו, הוא קפץ מעט מרוב בהלה ואני החשבתי את זה למעשה חמוד. ממתי הפכתי להיות הבריון?

הוא לא ענה אז המשכתי ללכת בעקבותיו, אף אחד לא היה במזדרונות אז תפסתי את ידו כאילו אנחנו מחזיקים ידיים.

"תעזוב אותי." אמר בקול כועס וניסה להשתחרר מאחיזתי, לא נתתי לו. "אין לך משהו יותר טוב לעשות עכשיו?" הוא המשיך,

"לא." עניתי,

"ומה עם הבחורה שקבעת איתה להיום?" הוא שאל בלי להביט בי, מה עובר לו בראש? אני רוצה לדעת.

"אתה מקנא?" שאלתי והוא נעצר. הוא לא ענה על השאלה הזאת, הוא רק בעט בי וידי השתחררה משלו. ברגע שזה קרה, הוא החל לרוץ במהירות והשאיר אותי מאחור. לעזאזל איתו. לעזאזל איתי.

ליל הבכורה שלנו הגיע, ההופעה הראשונה שלנו כלהקה. עדיין לא מצאנו גיטריסט שני אבל היה לנו כל הדרוש. מי שקיבל אותנו היה פאב קצת מיושן שרצה להחיות את עצמו קצת, אז הוא אירגן ערב של כמה להקות צעירות וחדשות, כמונו. היינו הלהקה האחרונה להופיע באותו ערב. היו יחסית הרבה אנשים ורובם כבר הספיקו לשתות מספיק בשביל לא להקשיב לנו באמת. טוב נו, אנחנו מקבלים כסף על זה.

עלינו לבמה, הייתי לחוץ, הייתי במרכזה- הכי קרוב לקהל. הרוב הביטו בי, כמעט תמיד מביטים בעיקר בסולן. נלחצתי עוד יותר אבל דמיינתי שהמקום ריק, שאין אף אחד ושזאת רק עוד חזרה. יוג'ירו הכריז על ההתחלה בעזרת אחת, שתיים, שלוש והם החלו לנגן. ספרתי את החזרות בראשי ובספירה השלישית הגיע תורי לבצע את שלי. נראה לי שכל הפעמים שהשתתפתי בקריוקי עזרו לי להירגע גם כן. הרגשתי טוב, אפילו לא רציתי שזה ייגמר. אור הזרקורים המסנוור נעם לי ושאגות הקהל ומחיאות הכפיים גרמו לי להתרגש. אני אוהב את זה. אני אוהב להופיע.

בסוף ההופעה שלנו, התיישבנו על יד שולחן שמנהל האירוע (שהוא גם מנהל הפאב) אירגן לנו, הוא ניגש אלינו אישית ואמר שנתנו הופעה טובה. הכי טובה בכל הערב, היה נחמד לקבל ביקורת מעודדת.

הוא רמז למאסאטו שיתקשר אליו בעוד כמה ימים ושעכשיו נהנה לנו משארית הערב. למרות שלא היינו בגיל המתאים, כמה כוסות בירה השתחלו אל השולחן שלנו. בנות רבות, נשים בעצם, ניגשו אלינו והשאירו מספרי טלפון מזמינים. שמתי לב שריי מפנה אלי מבט כועס בכל פעם שאני מקבל עוד מספר, למרות שגם הוא קיבל לא מעט. מעניין אם הוא יעשה איתם משהו. ניסיתי לחבר בראשי כל מספר לפרצוף של האישה שנתנה לי אותו, בלי הצלחה רבה.

ריי בקושי נשאר שעה ובמקום להישאר עם כולם, עזבתי בעקבותיו- נפרד משאר חברי הלהקה ומהנשים שעיטרו את שולחננו.

"חכה לי ריי." צעקתי כשאני רץ בעקבותיו, הוא הולך מהר. לא ציפיתי שזה יקרה אך הוא עצר ונתן לי את האפשרות להדביק אותו. עמדנו בסמטה מוחשכת מאחורי הפאב. כנראה שפרט לצוות שנכנס ויצא מפה, אף אחד לא השתמש במקום הזה. היינו לבד, איך הוא תמיד מאפשר לזה לקרות? הוא לא מפחד שאתנפל עליו?

"תפסיק כבר להציק לי." הוא דיבר ראשון,

"למה?" שאלתי,

"כי זה מפריע לי." ענה,

"למה?" המשכתי, שוב שררה שתיקה מביכה של כמה דקות. ואז הוא הסתובב אלי פתאום ופניו נחושות,

"אני רוצה שתפסיק לצאת עם נשים." אמר, הרגשתי שאני מסמיק- מה הוא אומר בעצם?

"תגיד שאתה אוהב אותי ואני אפסיק." אמרתי כשאני מצמצם את המרחק בניינו, עד שאנחנו כמעט נוגעים. נראה כי הכעסתי אותו שוב,

"תעשה מה שאתה רוצה!" כמעט צעק ופנה ללכת,

"אוקיי." עניתי בשלווה ותפסתי בידו, הצמדתי אותו אל גופי. "אני אעשה מה שאני רוצה, גם אם זה לאנוס אותך פה ועכשיו." אמרתי והתחלתי לנשק את צווארו, הרגשתי את ליבו מחסיר פעימה. "אתה אוהב את זה, נכון?"

ריי ניסה להשתחרר ממני אבל לא נתתי לו, המשכתי לנשק את צווארו ואז סובבתי אותו אלי ונישקתי אותו על שפתיו. כמה זמן חיכיתי לזה מאז הפעם הקודמת. האוויר היה קפוא ורק נשימותינו חיממו אותו מעט. ובשביל להוסיף לאווירה החורפית, השלג הראשון החל ליפול באותו לילה. החזקתי אותו בזרועותיי והוא הפסיק להתנגד לי, רק החזיר את הנשיקות. לא היה לי איכפת יותר משום דבר באותו רגע, גם לא מזה שיכולים לראות אותנו. פתיתי השלג הרכים כיסו את גופינו וחגו בזוהר מהפנט סביב למרות החושך המעומעם ששרר.

"אני אוהב אותך." אמרתי ברכות והתבוננתי לתוך עומק עיניו, הוא יפה כל כך.

"גם אני אותך." הוא החזיר ובפעם הראשונה בחיי ראיתי אותו מחייך בצורה אמתית, חיוך שלו כל כך שרק רציתי לשמר.

***

הממ,

יומטוב,

I'm just one hell of a butler.