אני כבר בת 25, סעמק.
מרגישה שאני עדיין בת 20, רק סיימתי צבא. אבל לא, עברו כבר 5 שנים מאז. סיימתי תואר, עוד שנייה מסיימת לימודי תעודה גם. ומרגישה שלא עשיתי כלום עם עצמי, למרות שאני מתקדמת בחיים?
אני רוצה לטייל בעולם, לגור בכל פעם במקום אחר, בלי ילדים, בלי מחויבויות. (אין עדיין ילדים, אבל מרגישה שמתחילות מחוייבויות)
לא רוצה לדאוג לכסף (לא מאוד דואגת, בן הזוג מרוויח יפה, ההורים דוחפים לנו כסף לכיס בכל הזדמנות שרק ניתנת להם), אבל פתאום חושבים על לקנות בית וצריך הון עצמי. ופתאום יש הוצאות כמו רכב, שני מחשבים במחיר מוגזם, טיסה לחו"ל- הכל תוך חודש אחד. והדירות מתחלקות לשניים- מזעזעות או יקרות.
ולפעמים אני מקללת בלי הפסקה. בן הזוג לא מצליח להבין את זה, מה פתאום אני מנבלת את הפה ככה. לפעמים אני מקללת רק כדי לראות אותו מתרגז. לא אותו, אבל כל דבר שזז. מאז ומתמיד הייתי כזאת. ברגעים של לחץ זה מחמיר. הטיקים בעין שהתחילו אי שם בתואר הראשון, חוזרים להם בכל תקופה לחוצה עכשיו.
אתמול שרפתי יום שלם על "לכתוב"- שלושה עמודים בערך נכתבו. רואה את הניוון בשפה. זה מה שקורה כשמפסיקים לקרוא ולכתוב לתקופות ארוכות, המוח מתנוון. ממש מחקר חי על עצמי עשיתי. מקווה שיחול שיפור. לכתוב עבודות ללימודים, לסכם מאמרים- אין בעיה. לכתוב על רגשות, על סיטואציות? הו לא לא, ברמה של ילדה בכיתה ב'. למה כל כך קשה להוציא מהדמיון אל המציאות? שם הכל נראה טוב, נחווה כמו שצריך.
בהצלחה לי במבחן מחר.
יומטוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
I'm just one hell of a butler.
