נפלטי הכיכרות

יום שישי אני והיא נסע לטיול טרמפים לכינרת.

אשכרה טבע

אני לא יכולה לחכות לזה כבר

ויש פה בצורת חזירים ובאלי למות

בום עליכם

צ'או

ההספק שלה קרוב להספק של נמלה בעת עבודות סוף הקיץ.

לעולם לא הצלחתי לסכם את חיי ככה.

ואולי ההרגשה הזו שונה במקצת?

הרי אלו בסה"כ חייה של מתבגרת.

מעולם לא הרגשתי כול כך ריקנית ואילו עכשיו אני מלאה אבל באי שקט, אי שקט צרוף עם אכזבה.

הכעס שיתק אותי והכאב התאדה בין 4 קירות.

המקום הזה מכניס אותי לחוסר יציבות

אני רוצה להתחיל מחדש ולא מוצאת את הכוחות אולי כי הרצון שלי לא מספיק חדש

הייאוש לא כבד מהפחד שהשקרים יפרחו להם כסיגליות

אילו היה לי בן זוג היה מתייאש מכול מכאובי והקיצוניות.

הסקס המזדמן שמציף אותי רק מרוקן אותי מכול בחינה אפשרית

אני רוצה לחייך, באמת. אבל זה לא קורה. זה לא נושם.

אני מחייכת כי אני צריכה .

אבל יכול להיות שחיוכים הם בעצם רק צורך ובכלל לא רצון?

מה זו ההתעסקות הזאת ? השאלות לא נגמרות לי.

ומכאן שתקתי.

עצמתי את עיניי מקופלת ברגליי הגב זקוף השקט של המושבה הקטנה הזו בבוקר , מחפשת את האור.

וגם שם

נעצרתי.

לילה טוב,

קשת.