אמנזיה רטרוגרדית
|
| 2/2014
130
למה אני עצובה:
1. אני כנראה בהריון וזה סופר מפחיד אותי. אבל זה כבר לא הקטע אם אני בהריון או לא, כי כל חודשיים אני חושבת שאני בהריון מחדש. זה כבר הפך להרגל. הקטע הוא שאני לא יכולה לעשות נגד זה שום דבר.
2. אני אוהבת נורא נורא נורא נורא נורא נורא את דני וזה מדהים ורע בו זמנית. שלא נדבר על הפחד שבדבר או הפחד שבלהיות בלעדיו.
3. אני נמצאת במסגרת של צבא שאני שונאת. אמנם אני עושה את הדברים הכי טובים שיכולים להיות, אבל שוב זה רק מתוך מה שקיים. מתוך מסגרת צבאית שאני בה כי ״כולם צריכים לעבור אותה״ וכן, לא כזה רע לי וזה לא באמת צבא ואני לא ממש יכולה להתלונן. אבל מצד שני גם לא טוב לי. אני עדיין עושה משהו שאני לא רוצה לעשות. משהו שאני לא מאמינה בו.
4.ממש רע לי בבית. כל נסיעה הביתה זה התקף חרדה, כל שהייה בבית זה רצון להתחפר מתחת לשמיכה ולנסות כמה שפחות לא לתקשר עם בני המשפחה. אמא שלי, היא נוראית. גם עומר משום מה, למרות שזה לא כל כך ברור כי הוא מנסה להיות מגעיל. לאמא סתם תמיד יוצא עקום בלי כוונה.
5.כולם חושבים שטוב לי. שאני מאושרת. שכיף לי ואני שמחה. יש לי חבר, אנחנו גרים פחות או יותר ביחד, אני עושה יומיות בפאקינג גלי צהל שזה ״ממש כמו עבודה״. אני חוזרת כל יום לדירה שלנו בתל אביב ואפילו יש לנו כלב. מה כבר יכול להיות כאן רע.
אני כל הזמן מפחדת. כל הזמן ומכל דבר. שלוש פעמים בשבוע אני מתעוררת בלילה וצורחת ובוכה. בדר״כ בימים של אחרי פסיכולוגית.
הלוואי שכבר לא הייתי
-הקטע נשלח דרך הטלפון הסלולרי-
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
